ברגל ימין ! מעגלי שלום, מחשבות .

הסכם השלום שנחת עלינו בהפתעה איננו אירוע חד פעמי אלא חלק מדוקטרינה של פיתוח מעגלי שלום אזוריים. במאמר קצר זה נפתח בניתוח של המעגלים המעשיים של ההסכם, מכאן נעבור למעגלים העקרוניים ושבירת המוסכמות הגלומה בו, ולבסוף נציין את הטענות כנגד ההסכם, מכל קצוות הקשת הפוליטית, והתשובות להן.

מבחינה מעשית, קשה להפריז בערכו של ההסכם.

ראשית, איחוד האמירויות היא מדינה מתקדמת ועשירה בצורה יוצאת דופן. למרות שהאוכלוסייה שלה היא בסדר גודל של ישראל, התוצר הלאומי הגולמי שלה כמעט כפול משלנו. יש לה קרן השקעות סוברנית שאגרה כ-1.3 טריליון(!) דולר, כסף המחפש השקעות טכנולוגיות ותשתיתיות. הסחר, התיירות הדו כיוונית ושיתוף הפעולה הטכנולוגי עשויים להביא לישראל רווח של מאות מיליוני, אם לא מיליארדי, דולרים. מיקומה הגאוגרפי ומיצובה הגאופוליטי יכולים גם להפוך אותה לעוגן עבור ישראל לצורך שיתופי פעולה עם מדינות ערביות נוספות וכשער למזרח.

 שנית, קרבתה (כמה עשרות קילומטרים) של איחוד האמירויות לאיראן, והחשש המשותף (לה ולישראל) משלטון האייאטולות, פותחים כר נרחב לשיתוף פעולה מודיעיני ואחר בינינו.

=== מדור דעות אתר נס ציונה נט 

משבר הקורונה מהווה גם הוא זרז למיזמים שאפתניים בתחום הטכנולוגיה הרפואית. יש כבר דיבורים על השקעות ענק במפעלי חיסונים משותפים ובערכות בדיקה מהירות על סמך הפיתוחים הישראליים המתקדמים. במידה והדבר יצלח אין ספק ששיתוף הפעולה במחקר, פיתוח וייצור רפואי יפרח.

ההסכם גם עשוי לפרוץ את הדרך להסכמים נוספים, כל אחד והיתרונות הייחודיים לו. לדוגמא, סודאן, הנמצאת כרגע בכותרות, מהווה נקודת שליטה אסטרטגית על נתיבי הסחר בים האדום וכן כר נרחב לפיתוח חקלאות ומתקני התפלה (בכסף של מדינות המפרץ). כך נוצר מעגל של שלום.

ההיבט העקרוני המרכזי של ההסכם הוא שבירת המיתוס שפתרון "הבעיה הפלסטינית" (בדרך של נסיגה ופינוי) קודם לכל הסדר שלום. חתימת ההסכם הופכת את הסדר ומוכיחה שאפשר גם אחרת.

 היבט עקרוני נוסף הוא וידוא הריגה לחרם הערבי שכבר היה בשלבי גסיסה. כניסתה של חברת הענק שברון לתעשיית הגז הישראלית (דרך הקנייה של נובל אנרג'י) היא מהפך משמעותי שמייצב את ישראל סופית על מפת האנרגיה העולמית. שברון העזה להיכנס לישראל כי הבינה את השינוי הגאופוליטי ואת רוחות השלום המנשבות באזור.

 יש לזכור כי מאז קמה ישראל, ב-1948, ערערו מדינות ערב על עצם הלגיטימיות של קיום מדינה יהודית ב"מרחב הערבי". הסכמי השלום הקודמים, עם מצרים וירדן, לא שינו עובדה זו. ההסכם הנוכחי, לעומת זאת, מקבע את מעמדה של ישראל כגורם חיובי ומייצב לעמי האזור. וכתמונת ראי, הסכם זה גם פוגע קשות בציר הרשע המורכב משתי מדינות קיצוניות שכלכלתן בקריסה (איראן וטורקיה), ובנקודת הציר הנכלולית שלהן, קטר, התומכת בחמאס, באחים המוסלמים ובאיראן.

על רקע ההישג הגדול בחתימת ההסכם, והיתרונות העצומים הגלומים בו, קשה שלא "להתפעם" מול החמיצות המופגנת מימין ומשמאל. ראשית, לגבי החלת הריבונות. כל מי שמכיר את ראש הממשלה יודע כי הסבלנות, העקשנות וההתמדה בדרך למימוש רעיונותיו הן תכונותיו הבולטות. הריבונות נדחתה כרגע, אך תמומש על ידו בהזדמנות הראשונה האפשרית, לטובת כולנו.

באשר למידורם של יתר חברי הממשלה, הבכירים והזוטרים כאחד, הדבר הוא כורח בל יגונה כדי למנוע הדלפות ופגיעה במהלכים. כל הסכמי השלום בעבר קרו מתחת לרדאר של גורמי הבטחון, אך בסופו של דבר הובאו לאישור הכנסת. אפילו מנחם בגין ז"ל, המשמש דוגמא ומופת כיום לשמאל, הדיר את חברי ממשלתו ואת ראש האופוזיציה שמעון פרס בזמן המהלך הדרמטי של הפצצת הכור בעיראק. ראש הממשלה נעזר בהחלטותיו ובמעשיו בגופים המקצועיים הקריטיים הכוללים את המועצה לביטחון לאומי והמוסד. כמובן שראשי גופים אלו זכו מייד לטינופים הרגילים שמציירים אותם כמלחכי פנכה של ראש הממשלה. אל דאגה, הם ישרדו וימשיכו לפעול בחוכמה ובכישרון למען המדינה

נושא עדין הוא אספקת נשק מתקדם ע"י ארה"ב למדינות הסובבות אותנו. למרות המחויבות לשמירה על יתרונה הטכנולוגי של ישראל, האינטרסים האמריקאים גברו וגוברים (ראה האיווקס וה-F15 לסעודיה). הם לא זקוקים לאישור של ראש הממשלה (בקריצה?) כדי להחליט אם למכור או לא. גם האמירויות וגם סעודיה רואות באיראן ובטורקיה את האויבות המרכזיות שלהן ובמידה ודברים ישתנו, לארה"ב שליטה טכנולוגית מלאה על מערכות נשק אלו, והמבין יבין

וליפי הנפש בתוכנו, הרוטנים שבאיחוד האמירויות הדמוקרטיה לא קיימת וזכויות האדם מופרות, הם מוזמנים להפנות מבטם לפרטנרים הקודמים שלנו להסכמי שלום (מצרים, ירדן, הרש"פ, וטורקיה) ולחפש שם את הדמוקרטיה...

לסיכום, המעגל הבינוני, אותו פותחת כעת ישראל עם מדינות המפרץ ואחרות, צפוי לחזק בסופו של דבר הן את המעגל הפנימי של יחסינו עם הפלסטינים והן את המעגל החיצוני עם שאר העולם.