בעקבות המצב בסוריה ובעזה: כך הפך טראמפ את "אמנות העסקה" ל"אמנות ההפקרה". ומי בתור?

המפרק הלאומי:

כך הפך טראמפ את "אמנות העסקה" ל"אמנות ההפקרה"

מאת: אבי בן דוד.

(הרעיון המקורי למאמר על "מפרק החברות" שאוב מפוסט שקרתי ולא זכור לי שם הכותב)

במשך שנים נבנה המותג "דונלד טראמפ" על הבטחה מהפנטת אחת: היכולת לחתוך את הקשר הגורדי במקום שבו אחרים נכשלו. במקום שבו דיפלומטים ראו סבך היסטורי, טראמפ ראה עסקת נדל"ן הממתינה לחתימה. הוא שיווק לעולם נרטיב פשוט: הממשל הישן היה מלא ב"לוזרים" ובירוקרטים, ואילו הוא יביא את "אמנות העסקה", ידפוק על השולחן ויכניע את האויבים בכוח אישיותו. אולם אירועי השבועות האחרונים – מקייב ועד דמשק, מאיסטנבול ועד ניו-יורק – מנפצים את האשליה הזו לרסיסים.

ההנחה בעבר הייתה שטראמפ הוא בדלן שמעדיף להתמקד בארה"ב. זו הייתה טעות קולוסאלית שאכן מתסכלת רבים מתומכיו. הוא אינו מתנתק מהעולם; הוא מתנהל בתוכו כ"מפרק חברות" . אין לו "בעלות ברית", יש לו רק שותפים זמניים לעסקה, וכשהמאזן הופך שלילי – הוא מוכר את הנכסים ויוצא, לא משנה מי נשאר לדמם על הרצפה.

אוקראינה: המודל העסקי של הכניעה

הדוגמה הבולטת ביותר לפער בין הרטוריקה למציאות היא המלחמה באוקראינה. ההבטחה המפורסמת לסיים את המלחמה "תוך 24 שעות" התנגשה חזיתית עם המציאות בשטח. בפועל,  מלחמות לאומיות אינן כפופות ללוחות זמנים של משא ומתן עסקי.

הדרישה החדשה של טראמפ מזלנסקי – לוותר מראש על שטחים ועל שאיפותיו להצטרף לנאט"ו רק כדי להיכנס לחדר המו"מ – היא שבירת כל הכלים ואימוץ מוחלט של הנרטיב הרוסי.   עבור טראמפ, אוקראינה היא נכס מפסיד שיש להיפטר ממנו, לא מוצב קדמי של העולם החופשי. המסר שנשלח לבעלות הברית באירופה הוא מצמרר: החתימה של וושינגטון שווה פחות, וההרתעה האמריקאית היא זמנית, מותנית וכפופה לגחמה רגעית של אדם קפריזי ונטול כל תחושת אחריות הנובעת ממעמדו..

סוריה: להמר על הטרוריסט "הנכון"

אם אוקראינה היא טרגדיה, הנעשה בסוריה הוא הימור אסטרטגי מסוכן. הנכונות של הממשל לקבל את אבו מוחמד אל-ג'ולאני – עד לא מזמן טרוריסט מוקצה – כנשיא לגיטימי או כשליט בפועל, היא רגע המפתח של עידן טראמפ השני.

טראמפ, הרואה בסוריה "חול ומוות" ורוצה להחזיר חיילים הביתה בכל מחיר, מוכן להמליך כל "איש חזק" שיבטיח לו שקט תעשייתי קצר מועד. התקווה שאל-ג'ולאני הסוני יבלום את איראן היא הימור פרוע שיצר מפלצת ג'יהאדיסטית עם לגיטימציה מדינתית על גבול ישראל. זוהי החלפת הציר השיעי בציר ג'יהאדיסטי-סוני, בחסות אמריקאית שקטה, תוך העדפת פתרון אינסטנט על פני יציבות ארוכת טווח.

אחיזת העיניים הטורקית והמחיר הסעודי

הגישה העסקית של טראמפ באה לידי ביטוי גם במשחק הכיסאות של הטרור הפלסטיני. הלחץ על קטאר לגרש את הנהגת חמאס הוצג כניצחון, אך המעבר שלהם לטורקיה – ללא סנקציות אמריקאיות נגדיות על אנקרה – הוא הונאה. טראמפ לא "חיסל" את הבעיה, הוא פשוט הזיז אותה דירה כדי להימנע מעימות עם ארדואן, מנהיג "חזק" שהוא מעריך. בכך הוא העניק לחמאס חסינות חדשה תחת מטריית נאט"ו.

במקביל, הניסיון להשיג את "עסקת המאה" עם סעודיה מתגלה כמלכודת. המחיר שקיבל יורש העצר (MBS) – ברית הגנה מחייבת ויכולות גרעין אזרחי – הוא גבוה וחסר תקדים. בלהיטותו לתמונת ניצחון ולחתימה על הדשא, טראמפ "מכר" את היתרון האיכותי של ישראל ואת היציבות האזורית תמורת הישג יח"צני.

הפער בין "השלום הכלכלי" שהבטיח למציאות של "שלום גרעיני" מעולם לא היה חד ומסוכן יותר.

ישראל: כשהחבר הכי טוב הוא בעל המניות

גם ישראל לומדת בדרך הקשה שבעולם של טראמפ, יחסים אישיים אינם תחליף לאינטרסים קרים. השימוש הציני במועצת הביטחון של האו"ם כמנוף לחץ על ישראל "לסגור את הבאסטה" בעזה, מוכיח שהיחסים הפכו לעסקיים לחלוטין. טראמפ, שבז למוסדות הבינלאומיים, לא היסס להשתמש בהם כדי לכופף את ידו של נתניהו אם המלחמה מפריעה לדיל הגדול עם סעודיה או למחירי הנפט. ישראל מוקרבת בזירה המדינית לא מתוך אידיאולוגיה, אלא מתוך רצון "לנקות את השולחן".

סיכום: מחיר הכאוס

טראמפ משווק את "חוסר הצפיות" שלו כנכס אסטרטגי, אך האירועים האחרונים מלמדים שחוסר צפיות ללא אסטרטגיה סדורה מוביל לבלבול דווקא בקרב הידידים. כאשר המעצמה החזקה בעולם מתנהלת כחברת אחזקות בפירוק, שמחליטה על בסיס אינטואיציה רגעית, האמינות שלה נשחקת עד דק.

החוט המקשר בין קייב, דמשק וירושלים הוא אחד: חוסר נאמנות. מי שמסתמך על טראמפ כמשענת אסטרטגית, עלול למצוא את עצמו לבד ברגע האמת. בעולם כאוטי, שבו "אמנות העסקה" היא למעשה "אמנות ההונאה העצמית", הצהרות בומבסטיות אולי מנצחות בחירות, אך הן מתקשות לבנות שלום בר-קיימא.