עוז סימינובסקי: יש הגיון בשיגעון בפעילות צה"ל בעזה ויש גם סיכוי להשגת יעדיו.

עוז סימנובסקי: יש הגיון בשיגעון בפעילות צה"ל בעזה ויש גם סיכוי להשגת יעדיו.

תמצית: 

(בהמשך- המאמר המלא, מומלץ)

התמודדות עם חמאס כצבא וכמשטר

סימנובסקי פותח את דבריו בהתייחסות לייאוש הרווח בחברה הישראלית, אותו הוא מגדיר כ"עמוק וחסר פרופורציות". הוא טוען כי "מרכבות גדעון", המבצע שבו צה"ל מתמקד כעת, שונה ממהלכי עבר. לדבריו, במקום פשיטות טקטיות, צה"ל מבצע "הרס יסודי" במטרה למחוק את היכולות האסטרטגיות של חמאס. הוא מציין את ג'באליה ובית לאהיא, ובעיקר את בית חאנון, כדוגמאות למקומות בהם צה"ל פועל להשמיד מנהרות מרכזיות ופוגע בתשתיות הפיקוד והשליטה של חמאס.

הוא מתאר את מצבו של חמאס כצבא: "ליבת החמאס נמצאת כעת במרכז הרצועה, בהתבצרות ובמצור". הוא מציין כי חמאס סובל ממחסור חמור בציוד, באמלח ובמערכות קשר תקינות, וכי רוב לוחמיו הנוכחיים הם "צעירים, לא מאומנים ולא מנוסים". לטענתו, למרות שהמחיר בנפגעים עדיין כואב, קצב הפגיעה בצה"ל ירד באופן משמעותי ביחס לשליטה בפועל בשטח.

בנוסף, סימנובסקי מספק ניתוח כלכלי-חברתי של המצב. הוא מתאר את מצבו של משטר חמאס כ"אבוד באזורי הלחימה וקשה מאוד באזורי האוכלוסייה", כתוצאה מהריסת המנגנונים האזרחיים ומחסור בכסף מזומן. הוא אף מתייחס ל"קמפיין ההרעבה" אותו הוא מייחס לקטאר, וטוען כי המצב הכלכלי הקשה נובע מפירוק הסדר החברתי ברצועה.

שיתוף פעולה עם חמולות מקומיות

נקודה נוספת אותה מציין סימנובסקי היא עלייתם של כוחות מקומיים הנלחמים בחמאס. הוא מציין ש"לראשונה מאז 2007 ארגון שאיננו חמאס שולט על אזרחים בעזה", בראשות יאסר אבו שבאב. לדבריו, אבו שבאב מנהל אוטונומיה חמושה במזרח רפיח ומשתף פעולה מבצעית עם צה"ל. הוא מוסיף כי חמולות נוספות, כמו חמולת חלס וחנידק, הצטרפו למערכה נגד חמאס.

"למרות הכל, יש תקווה"

סימנובסקי מתייחס גם למצב המשא ומתן להחזרת החטופים. הוא טוען כי דווקא המצב הצבאי הקשה של חמאס הוא זה שגורם לו לסרב לעסקה, שכן "בקצה העסקה ישראל מציעה לו השמדה". מנגד, הוא מאמין כי "עדיין בכוחנו... ללכת על צעד של החלפת חמאס בפועל והבאת היום שאחרי ברצועה".

בסיום דבריו, הוא קורא לציבור הרחב לשתף את המסר שלו ולהפיח תקווה בקרב המיואשים, הלוחמים ואימהות הלוחמים.

-----------------------

 המאמר המלא והמאלף: 

מה שמניע אותי לכתוב הוא התחושה שאנשים מסביבי לא רואים משהו. ברוב המקרים אין לי בעיה עם האנשים מסביבי ולכן על רוב הדברים אני לא כותב. אבל כשזה קורה אני לא מצליח לסתום. לכן הסתבכתי פה הלוך וסבוך עם הקהילה בה גדלתי, במיוחד בתקופה האחרונה.

אבל עכשיו מתחוללת בעיניי מיסקונספציה לכיוון הנגדי. ישראל זרועה ייאוש עמוק וחסר פרופורציות. השמאל מטבע הדברים מאשים את הממשלה, הימין מאשים את מגוון האשמים הקבוע שלו, אין מספיק מי שיקום ויגיד, אתם טועים כשאתם מתייאשים. טועים עמוקות.

זוהי סקירה מאת אדם שאיננו בטחוניסט ואתם מוזמנים לתקן אותי בעובדות. יש פה מעט מחוויותיי כלוחם וחבר של לוחמים והרבה ממאמציי לבנות תמונה אמינה דרך אינספור תכנים ודיווחים. הנה קצת ממה שקורה בעזה ומצבו של חמאס.

חמאס הוא משטר, מפלגה וצבא. אלה שלושת הדברים שישראל נשבעה להשמיד. מפלגה אפשר להשמיד רק באמצעים מדיניים. צהל פועל לפרק את צבא חמאס ולהפיל את משטר חמאס. מרכבות גדעון הוא שלב בלחימה בו צהל פנה פחות ליעדים טקטיים של פשיטות, חיסול נכסים ומחבלים ופירוק גדודים. הוא העדיף להתרכז במטרות אסטרטגיות יותר: מחיקת היכולות רחוקת הטווח של חמאס להשתלט על ערים. חיסול מקומות המסתור ונתיבי התנועה של חמאס. השתלטות קבועה על שטח וחלוקה אלטרנטיבית של הסיוע.

צה"ל:

הצבא פגש את חמאס ותושבי עזה שחזרו לצפון הרצועה אחרי הפסקת האש הקודמת (הפסקת אש שהיתה במידה רבה פרי של "תכנית הגנרלים" הבלתי רשמית בצפון ברצועה, שהיתה הכנה חשובה למרכבות גדעון). במרכבות גדעון צהל דחק את התושבים החוצה מהצפון שוב ופנה ל(עוד) מלחמת חורמה בחמאס שבצפון. הפעם בצורה אחרת. לא מהירה וכירורגית. ממש הפוך. בהרס יסודי שיקשה מאוד על חמאס לתכנן, להסתתר, למלכד ולנהל פעולות מורכבות עם מספר גדול של לוחמים. צהל ביצע הרס עצום בג'באליה ובית לאהיא וככל שזה המשיך, עיקר הצרה שלו צצה בבית חאנון.

מהפעילות של הפלוגה שלי בסבב הראשון והרביעי בבית חאנון יחד עם האינדיקציות, אני מתרשם שבית חאנון לא היתה קן טרור גדול מבחינת כוחות ונכסים צבאיים. היא *כן* היתה תחנה מרכזית, או טרמינל. ולא סתם טרמינל. היא השפיץ הצפון-מזרחי של הרצועה עם נוף לשדרות, לאשקלון ולמספר קיבוצים. הובילו אליה נתיבי מנהרות בטוחים וענפים עם המוני פירים (ראיתי בעיניי רבים מהם), שאפשרו למג"ד בית חאנון, חסין פיאד, להיות בין המג"דים הבודדים בחמאס (או היחיד?) שלא חוסלו עד עד היום. כך גם הופעלו מספר מארבים קטלניים לכוחותנו באיזורים קרובים להחריד לגדר הגבול. בשבועות האחרונים ממש, צה"ל סגר על הטרמינל הזה. במקביל להשמדת העל-קרקע עמוק אל תוך העיר, מה שמאפשר השתלטות צבאית על השטח, צה"ל מצא ופיצץ מנהרות-אם בבית חאנון, שעשויות להיות חתימת הגולל על טרמינל הטרור הקטלני הזה.

בגזרת הדרום, צה"ל הצליח עוד יותר מהר. הוא שלט אפילו לאורך הפסקת האש בצורה אפקטיבית מספיק שתמנע על פי דיווחים את ציר הברחות האמל"ח לרצועה. מאז כיבוש נתיבי ההברחות חמאס במצוקת אמלח משמעותית ונעזר רבות בייצור עצמי כולל שימוש בנפלים שלנו. החיכוך ברפיח הלך ופחת כשצה"ל משמיד איזורים שלמים בעיר והופך אותה לנשלטת היטב על ידי צה"ל. במזרח רפיח קיימות מספר שכונות בהן תושבי עזה נשלטים לא על ידי צה"ל ולא על ידי חמאס, לזה עוד נגיע. צה"ל כיתר את חאן יונס והחל לבצע בה את אותה שיטה. לצערי, למיטב הבנתי צה"ל לא סיים שם את המלאכה, אני חושב עקב חוסר בסדכ. אבל החלקים החיצוניים של חאן יונס, עיר החמאס, עברו גם הם טיהור והשמדה. לא פשיטה, אלא פעולה משמעותית לטווח ארוך.

במקביל, הורחב הפרימטר במרכז הרצועה והעיר עזה. חמאס ותושבי עזה מכותרים מטבור הרצועה עד החוף. במקרה של עסקה נוספת, חמאס לא יוכל להשתלט בצורה דומה לעבר, אפילו לא קרובה, על הצפון. על הקצה הדרומי ישראל לא מוותרת בשום תסריט. כיבוש מחדש של האיזורים האלה בסיבוב הבא צפוי להיות קל דרסטית מפעמים קודמות. ישראל לא תצטרך לגרש צבא מיומן מצפון הרצועה, אלא פלאנגה של טירונים לא מצויידים, לא מוסתרים וללא מנהרות. בידי ישראל עומד גם כעת הנשק לספח שטחים ברצועה, להושיב בהם בסיסי צבא או, לחלופין, להושיב בהם אזרחים עזתים מנותקים משליטת חמאס. זו היתה מטרה חשובה של ההשתלטות והריקון של איזורים ברצועה. לצערי המהלכים הנ"ל לא קרו.

חמאס כצבא:

להסתכל על האויב כמפלצות מסרס אותנו. אנחנו מפסיקים לחשוב עליו כתלוי בלוגיסטיקה, רפואה, מודיעין, קשר, פיקוד ושליטה, אמלח ותחמושת. ובכן, בוא כן תלוי בכל אלה. ומצבו חמור בהרבה מבכל תקופה אחרת במלחמה. ליבת החמאס נמצאת כעת במרכז הרצועה, בהתבצרות ובמצור. קבוצות גרילה קטנות מתהלכות בצפון, בדרום ובפרימטר במטרה לפגוע בחיילינו. הם עושים את זה תחת ענן רחפנים, כשלנו ציוד לראיית לילה ולהם לא. יש להם חוסר באמצעי קשר תקינים. יש מעט מאוד הברחות אמלח לטובתם ברצועה. ישראל טוענת שחיסלה בין 20K ל30K מחבלים. ניתן להוסיף לזה לכל הפחות מספר דומה של מחבלים שנפצעו, נשבו, חלו, ברחו מהרצועה, ערקו, או מנותקים מנשק ופיקוד. זה יוצא מספר השווה לכל צבא חמאס, לכל הפחות. ואכן קצב ההרוגים שלנו, המשמעותי והכואב, הוא מזערי כיום ביחס לשליטתנו ברצועה.

חמאס הוא כעת צבא כמעט ללא פיקוד בכיר וביניים. עם לוחמים שלא היו חלק מצבא חמאס ב6/10. צעירים, לא מאומנים ולא מנוסים. הסיכוי שלהם להשתקם מפציעה הוא קלוש. רק תבינו שלחימה באיזור הריסות בקיץ של עזה בלי נעלי צבא, מכשיר קשר, אטמי אזניים, ברכיות, קסדה ומשקפי מגן, בלי קווי לוגיסטיקה ומים זורמים – מעלים את הסיכוי שלך להתחרש, להפצע מהדף, לשבור רגל, לסדוק גולגולת, להפגע מידי דו צדדי או תועה, להתייבש, לחטוף זיהום וקלקול קיבה והלם קרב – הוא עצום עד בלתי נתפס.

מחבלי חמאס נפגעים כל הזמן מהגורמים שתיארתי. שלא לדבר על המוראל, הטראומות, ההלם והייאוש אל מול האפוקליפסה שמתחוללת בביתם לנגד עיניהם כבר תכף שנתיים. זה היה נכון תמיד, אבל זה עלה כעת בכמה רמות. ההפרדה בין איזורי האזרחים לאיזורי הלחימה התחדדה ומקשה עוד יותר על לוחמי חמאס. נתיבי המנהרות שהצילו אותם נסגרים בזה אחר זה ומה שנשאר מהמבנה מתפרק. אין משמעת, חמאס לא משלם לרבים מהם משכורת בכלל (מסיבות שאגיע אליהן כשאדבר על המשטר) וכבר כמעט ואין שליטה חמאסית על אף גזרה שמתנהלת בה לחימה. לצערי, אצלנו הציבור מתרגם תובנות כאלי ל"אה יופי, עכשיו לא ייהרג יותר אף חייל". אבל זה לא עובד ככה במלחמות אמיתיות. גם במצב שליטה פנטסטי כזה כל עזתי עם רובה יכול פוטנציאלית לפגוע בחייל שניים לפני שיחוסל. וכמובן שבשטח הלחימה יש גם יותר מזה. גם חוליות מחבלים שעדיין בנויות ועובדות ביחד, לחלקן יש איכשהו עדיין ציוד. ועדיין, מבחינת שליטה – ישראל רוקנה ושולטת על שני שלישים מהרצועה.

ממשלת חמאס:

ממשלה היא כידוע ארנק וחרב. ישראל התחילה את מרכבות גדעון בסדרת התקפות על הארנק החמאסי והמשיכה כל המבצע. אנשי שלטון ומשטרה חמאסיים חוסלו. החיים האזרחיים בכל איזורי הלחימה די בוטלו. הכסף המזומן כמעט נעלם מהרצועה ובידי חמאס אין איך להפעיל כלכלה, לשלם ללוחמים ולהחזיק משמעת של האזרחים. הקרן האמריקאית החלה לחלק סיוע בגבול הדרומי של איזור הלחימה. במרכז הרצועה, איפה שנמצאת רוב האוכלוסיה, ישראל עשתה כמיטב יכולתה לרסק את יכולתו של חמאס לכבוש ולאחסון את הסיוע. בהיעדר מנגנונים אזרחיים ועלייתו של כאוס ברצועה, מחסני ארגוני סיוע (חמאס כמובן) נבזזו. השוד התפשט. המשאיות, שבעבר עלו עליהן במסודר חמאסניקים, איחסנו ועשו כרצונם, הופכות כעת לטרף ביד ההמון שנהרג בחלקו עבור הסיוע.  

כאן, אגב, הפסקונת מתודית ודיבור על הרעב. אנשים צריכים להבין שכסף, ממש כמו בחירות דמוקרטיות, הוא דבר שממיר כח של אלימות לכח של הסכמה חברתית. המנגנון של כסף מאפשר נגיד לזמר עם קול ערב, להפוך את הקול שלו לאוכל או מכונית יוקרה. בעולם בלי כסף ובלי כלכלה, הזמר הזה לא יתפרנס משירה, כי אין ציבילזציה שתתמוך בכך. אם הוא זמר עם נשק או גוף של מקרר, הוא ישיג אוכל. אם לא – הוא צריך לקבץ נדבות. או להתגייס לחמאס (גם זה כבר לא ממש עוזר). או למות ברעב. בשביל למנוע רעב לא צריך (רק) משאיות אוכל, אלא ציביליזציה וכלכלה מתפקדת. זו הסיבה שגם אנשים טובים ותמימים בארגונים הבינלאומיים תומכים בחמאס בעזה. כי חמאס יכול להציע סדר, באופן תיאורטי לפחות. והיעדר הסדר החברתי הוא הפחד ההומניטרי הכי גדול (גם אם לא בצדק). רעב הוא לא הדרך לנצח את חמאס, אבל כרגע לפחות, הדרך לחיסול חמאס עוברת דרך פירוק הסדר החברתי שמשמעותו ההכרחית היא רעב של החלשים. יש מצב, אגב, שזה אומר במקביל התעשרות של החזקים. לא חוסר באוכל, חוסר בסדר חברתי שמשאיר את כולם שבעים.

חזרה למשטר חמאס. מצב אבוד באיזורי הלחימה וקשה מאוד באיזורי האוכלוסיה. נוסיף פה שני גורמים בעלי משמעות עצומה. על פי כל חוקרי דעת הקהל העזתית שראיתי, חמאס כעת שנוא כמו השטן. ישראל נתפסת כמפלצת אבל מפלצתיות דווקא עשויה להפחית את השנאה שלנו (עיינו באלה שהשבעה באוקטובר ממלא אותם שנאה ליריביהם הפוליטיים בישראל). השנאה מופנית כעת לאנשים בשר ודם, לחמאס, חברי השיעים מאיראן, היושבים במלונות, בעלי שיגעון הגדלות שהחליטו להיות יותר אדוקים מגדולי הדור הסונים והשיעים ולצאת לכבוש את אל אקצא לבד.

יש לחמאס מעט מאוד בני ברית בעזה כעת. ובמקביל באותה נשימה ממש – תופעה מרתקת: לראשונה מאז 2007 ארגון שאיננו חמאס שולט על אזרחים בעזה, בראשות יאסר אבו שבאב מהשבט הבדואי המצרי-עזתי תראבין. זה קורה במזרח רפיח, שם התושבים נהנים מאספקה טובה, אולי בגלל שפע, וודאי בגלל סדר חברתי. הוא נלחם בחמאס בצורה פעילה ממש ועל פי פרסומים זרים משתף פעולה בצורה מבצעית עם צה"ל. החדשות הטריות יותר: שתי חמולות נוספות הצטרפו למערכה נגד חמאס. חמולת חלס בשג'עיה וחמולת חנידק בחאן יונס. וישנן שמועות על עוד. בלי להכביר פרטים, פעולותיהן של החמולות האלה, בעלות חשבון דמים עם החמאס, מצילות חיי חיילים בשטח. י

יוצא דופן כרגע הוא אבו שבאב שלא רואה בעצמו חלק מסכסוך אזרחי אלא מנהיג לאומי פלסטיני בעל חזון חדש של סדר במקום טרור. הוא מתנהל תקשורתית כמנהיג ומגייס אנשים לניהול אזרחי של שטחו. הוא פועל בפנים גלויות ומפרסם את משנתו הלאומית. האוטונומיה שלו חמושה ושואפת להשתלט על עזה. אם זה מזכיר לכם מישהו שידוע בחליפה ובזקן המסופר שלו – זה על אחריותכם (לעניות דעתי האישית אבו שבאב מסוכן בהרבה כי הוא *לאומן פלסטיני*. אין לאומנות פלסטינית מתועדת עד היום שלא העמידה את שאיפת רצח וגירוש היהודים במרכז הווייתה). בכל מקרה, ישראל ביוזמת השבכ וקידומו של נתניהו, מחמשת ומפעילה אותו ואת החמולות האחרות.

בכל אלה צופה חמאס ועיניו כלות. אם לא האתגר הצבאי הנורא, הקשה, השורף – של החטופים, זה היה סופו המובהק של חמאס. הזירה שלו מול אזרחיו, החמולות, צהל וארהב היו גומרות אותו לחלוטין. אבל יש לו חטופים. וכעת הוא חייב לשמור עליהם מבחינתו מכל משמר. כלומר, והנה תובנה חשובה חשובה: מצבו הנורא של חמאס *דווקא הוא גורם לו כעת לסרב לעסקה*, כיוון שבקצה העסקה ישראל מציעה לו השמדה. כשהוא לא האמין לה – הוא הלך לעסקה. כעת הוא מאמין לה. וזה מוביל אותנו לחלק האחרון.

בזירה הבין לאומית:

אכן חמאס נמצא כעת על גלי האושר של מעין שבעה באוקטובר מדיני. ישראל הלכה וסגרה על חמאס. לכן בכלל הוא התייצב למו"מ על עסקה שנשבע מיליון פעם לא לבצע. הוא קיווה שבמשא ומתן על תבוסתו יצליח לחלץ לעצמו הישרדות. ארה"ב הלכה ולחצה על מצרים וקטאר. מצרים לחצה על חמאס בכל הכח. רבים בהנהגת חמאס, כך מדווח, ביקשו ללכת על העסקה. אבל מנהיג חמאס ברצועה כעת, עז אל דין חדאד, הבין דבר פשוט: עסקה עכשיו היא סופו הכמעט ודאי של חמאס ותבוסה עצומה לטרור. זו גם הסיבה שנתניהו דהר לעסקה הזאת, ויתר ויתורים רבים כולל ויתור נראה לעין על שיתוף הפעולה עם בן גביר וסמוטריץ'. חדאד יחד עם מנהיגי חמאס אל חיה, מוביל המו"מ, ונוספים כמו ג'בארין מנהיג חמאס יו"ש, הבינו שעסקה לא יכולה לבוא כעת בחשבון.

על פי הבנתי קטאר, שתוכננה על ידי ישראל-ארה"ב להיות המכבש העיקרי על חמאס, התהפכה על השתיים במהלך מדויק. קמפיין הרעב, או ההרעבה, תיאר בצורה דרמטית ואפקטיבית להדהים מצוקה שבחלקה אמיתית לחלוטין ברצועה. הוא בלם את המערב, לאחריו את ארה"ב, לאחריה את נתניהו ולבסוף את המו"מ. לחמאס, על פי עניות הבנתי, יש כעת משחק סכום אפס לשחק: עסקה עכשיו היא תבוסה. עדיף להפסיד בכבוד. לעומת זאת קיים הסיכוי שישראל תישבר ותתן לחמאס הישרדות והגנה, כולל האפשרות להשמיד את אבו שבאב, תמורת סיום המלחמה. הסיכוי הזה, שהוא לא קטן כיוון שיש לו לדעתי רוב בעם ורוב גדול בכנסת – מחזיק את חמאס עם תקווה ויכולת להמשיך ולהסתגר

נתניהו והחמאס הם שחמטאים מדיניים דומים מאוד (להבדיל כמובן כל אינסוף ההבדלות הנדרשות). שניהם מהמרים על הטווח הארוך, מעדיפים סבלנות וצופים בשיניים חשוקות בנכסים שלהם, באהדת הקהל, במוקדי הכח, בלכידות הפוליטית – מתאדים לנגד עיניהם כשהם הולכים ומגדילים את ההימור לקראת ניצחון נכסף. אני לא יודע מי ינצח. אני לא אוהב את השיטה של נתניהו בכלל. אני ברתיעה אינסופית משאר חברי ממשלתו (וממנו גם). אבל אני מקווה בכל ליבי שאם כבר הוא הולך בשיטה הגרועה הזאת – שינצח.

אז אכן, הסיכוי לניצחון מדיני קל יחסית – התאדה לנו. זה לא תרחיש נורא מפתיע. אבל עדיין בכוחנו, אני לגמרי מאמין בזה, ללכת על צעד של החלפת חמאס בפועל והבאת היום שאחרי ברצועה. המחירים שנצטרך לשלם *גם מימין וגם משמאל* יהיו קשים מאוד. לא משוכנע שהממשלה הנוכחית מסוגלת לזה, אבל זה כן אפשרי. בהחלט.

שתפו את הפוסט הזה בפרצופו של כל מיואש, הפיחו איתו תקווה בתשושים, תנו אותו ללוחמים שמרגישים שאנחנו רק נכנסים ויוצאים מבתים רנדומליים כבר שנתיים. תנו אותו לאימהות של לוחמים.