נחשף סיפורה של יובל סרי, מתמודדת הנפש שהתאבדה בנס ציונה בשבוע שעבר.
13.07.24 / 11:35
ברק סרי, פרשן פוליטי (והמועמד לשעבר לראשות העיר אשדוד) מדבר בגילוי לב על ההתאבדות של בתו, יובל, על 10 השנים בהם התמודד עם מחלתה הנפשית, על חוסר האונים ועל כל מה שמשפחות מתביישות ומבקשות להסתיר.
והוא עשה זאת בתקווה שהסיפור שלה יעשה שינוי, יאפשר לאנשים פחות להתבייש ויגרום למערכת הבריאות לתת לאנשי הדממה האלו יותר מענים.
פחות משעה אחרי שיובל סרי התאבדה בנס ציונה, הובאה לידיעתנו זהותה כבתו של ברק סרי, פרשן פוליטי ידוע ומי שהתמודד על ראשות העיר אשדוד
אנחנו לא נוהגים לחשוף התאבדות, אלא אם המשפחה חושפת - כתבנו שהיא מתה מסיבות טראגיות. וכך בכל התקשורת האזורית והארצית כולם מילאו פיהם מים מתוך שמירה על צנעת הפרט של המשפחה.
עתה בחר אביה ברק להתראיין אתמול ל"אופירה ולוינסון" ולחשוף את סיפורה הטראגי:
מבחוץ היא הייתה נערה/אישה שמחה ומאושרת, סוחפת אחריה את הסובבים אותה בווייב הטוב שלה. היו ליובל, לא מעט ימים מאושרים ויפים בתקופת ה"מאניה" והרגיעה, אבל אז הגיעו גם הרגעים של הנפילה (דיפרסיה) - מעטים ידעו מה מתחולל בתוך נפשה, איזו סערת רגשות היא עברה ומסתבר שאף אחד לא ידע באמת עד כמה היא סבלה, עד כמה רצתה ללכת רחוק ולהשתחרר מהנפש המיוסרת שלה ועד כמה אותם ימי סבל השתלטו והאפילו על כל הרגעים היפים שהיו לה.
במשך כעשר שנים ברק סרי לא סיפר לאף אחד ממקורביו על ההתמודדות האישית שלו ושל בתו יובל סרי ז"ל שהייתה מתמודדת נפש.
רק בתום השבעה, שבוע לאחר ההתאבדות שלה ולאחר שכולם כבר ידעו על לא פרסמו, התראיין האב השבור בתוכנית הטלוויזיה של יום שישי, אופירה ולוינסון וניסה לספר לציבור מה עוברת משפחה שיש בה מתמודדת נפש ועכשיו אנחנו יכולים לספר את סיפורה.
יובל בת ה30 ז"ל, גרה עם אביה לבדם ברובע ט"ו באשדוד, לאחר ששלושת הילדים האחרים כבר עזבו את הבית והוא הסתיר מכל הסביבה את הבעייה הנפשית של בתו יובל סרי. גם בתו התכחשה לא פעם למחלתה – "שמעתי ממנה 1000 פעם שהיא לא חולה, שהפרופסור טועה".
הסימן הראשון להתפרצות המחלה היה כששירתה בצבא ולא ידענו למה היא לא מפסיקה לבכות. מדובר בילדה שנולדה עם נפש רגישה, הכי רגישה וכל דבר השפיע עליה מאוד. כך מאז ה7 לאוקטובר הנפש שלה לא יכולה היתה לשאת את הסבל של החטופים ושל משפחות ההורגים, זה לא נתן לה מנוח ומצבה ככל הנראה החל להתדרדר.
"היו לנו המון שיחות נפש, יש לי ארבעה ילדים ועם יובל הייתי 97% מהזמן. היא כל הזמן פלירטטה עם המוות, אנשים שנהרגו ומתאבדים זה דבר שהיא כל הזמן דיברה עליו. היא אמרה לי 'אני לא יכולה לעשות לכם דבר כזה, אני יודעת כמה מוכי צער תהיו, אם זה לא היה זה הייתי הולכת'.
"שמרתי בתוכי ואף אחד לא ידע את סודה, רציתי לשמור עליה. אני מכיר את החברה, יש סטיגמות. הבעיה הגדולה של יובל היא ההתכחשות למחלה, היו אבחונים של דיכאון ו-OCD ובסוף אובחן אצלה מאניה דיפרסיה. שמעתי ממנה אלפי פעמים שהיא לא חולה, שהפרופסור טעה. היא התכחשה למחלה והפסיקה לקחת את התרופות".
על חוסר האונים של הסביבה בהתמודדות מול מחלת נפש, הוא מסביר:
אתה יושב לידה ואין לך מה לעשות, במחלות אחרות יש משככי כאבים, כאן אין. אתה יושב מבוקר ועד לילה ליד הבת שלך שבוכה, המחשבות עושות לה כל כך רע ואין מזור או אפשרות לעכל. חשוב להתמיד ולא לזלזל בטיפול תרופתי שניתן, למרות שלפעמים נראה כי המצב מתאזן ואפשר להפסיק. היו לה משברים מאוד קשים, שלושה חודשים שהיא ישבה בחדר ובכתה מבוקר ועד לילה כשהראש עם מחשבות אובדניות. אז היא כבר הבינה שהיא חולה אבל כשיצאה מהמשבר היא יצאה לחיים ושכחה.
כל השנים האלה, כשהיה טוב היה מצוין, היא ילדה אהובה עם מאות חברות וחברים, שטותניקית, רוקדת וצוחקת, אבל כשהיה רע זה היה הכי רע בעולם".
"אמרתי לה שהמחלה שלה זה כמו סוכרת או אפילפסיה. 'כמו החולים בזה - גם את מקבלת טיפול'. לפני כשנתיים היא החליטה שהיא לא צריכה יותר כדורים והפסיקה לשלושה שבועות, היא כתבה לפסיכיאטר שלה והוא כתב לה 'להחלטתך'. מתשובתו היא הבינה שזהו, היא יכולה להפסיק עם התרופות ורצה להראות לי את ההודעה של הפסיכיאטר. כעסתי עליו וגם אמרתי לו את זה, הוא הגיע לשבעה ואמר שלא ישן כל הלילה, הסביר שההכחשה הזאת של המחלה היא מה שהיה בבסיס העניין".
ההתאבדות של יובל:
"בפעם האחרונה, כשהיא הלכתה אל מותה היא אמרה לי 'אבא אני מתנצלת'. התחננתי אליה שתחזור למסגרת כי חיכינו לטיפול שהיה אמור להתחיל. אמרתי לה 'אני מתחנן תחזרי', והיא אמרה לי 'אבא אני רוצה למות, תבין אותי, אתה לא מבין כמה סבל, קצתי בחיים האלה, אני רוצה ללכת לעולם אחר שיהיה לי יותר טוב'.
לא חשבתי על התאבדות, אני איש אופטימי, רציתי שהיא תקבל את הטיפול כי חשבתי שיעזור, אבל היא כבר קיבלה החלטה. אנשי מקצוע ורופאים שדיברתי איתם אמרו לי שכשאדם מקבל את ההחלטה הזו אף אחד לא יכול לעצור אותו, זה כמו צונאמי שעובר בכל הגוף. בשיחה האחרונה שלנו היה בה שקט, זיהיתי בקול שלה שלווה והשלמה. היא לא בכתה וצעקה, אלא אמרה 'אני רוצה ללכת לעולם שיהיה לי טוב, אני לא מסוגלת יותר להיות כאן'".
"לשבעה באו הנשיא, יושב ראש הכנסת ואפילו שר הבריאות, ניסיתי להסביר להם את זה. לפני חודש דיברתי עם אותו בכיר, שיתפתי אותו במצבה ושאני רוצה להחליף רופא. הוא אמר לי 'ברק אל תעז להחליף אותו, אין פסיכיאטרים'. מי שבא מהמגזר הציבורי ומבקש טיפול, אני קובע לו לאוגוסט 25'. זה המצב, זה הטיפול".
כן זה המצב למי שאין כסף במדינת ישראל לגשת לפסיכיאטר פרטי , בציבורי הוא צריך להמתין כשנה לתור... ומה עד אז? עד אז שמענו מה עובר על מתמודדי הנפש ועל משפחתם.
יהיה זכרה של יובל סרי ברוך ומי ייתן והסיפור שלה יעשה שינוי, יאפשר לאנשים פחות להתבייש ויגרום למערכת הבריאות לתת לאנשי הדממה האלו יותר מענה
