בדרך לקפלן, מפגינים תחילה בנס ציונה !

דבריו של ד"ר אסף אל בר:

״אז מה כבר קרה?
דודי אמסלם שאל השבוע: "מה כבר קרה?"
לכאורה, צודק דודי אמסלם, מה כבר קרה? הרי כל שבוע מתים אפילו יותר מ-6. הרי כבר 27 חטופים מתו כתוצאה מפעילות צה"ל באופן ישיר או עקיף.
מה כבר קרה?
מה גרם ל- 700,000 איש ואישה לצאת לרחובות?
מה גרם לנהרות של דמעות לזרום ברחובות?
מה גרם לצעירים ולצעירות לחזור?
מה גרם לבני ובנות הנוער לצאת?
למה פתאום תנועות הנוער מלאו אוטובוסים ונהרו לבגין?
ולמה כבר שבוע שהמחאה משתוללת באופן חסר תקדים?
מה כבר קרה?
קרה גם קרה.
השבוע הבשילה ההבנה שלממשלה הזו פשוט לא אכפת.
לא אכפת להם מחיי חטופים, לא אכפת להם מחיי חיילים, פשוט לא אכפת.
השבוע הבנו שאין להם שום בעיה שיחזרו עוד 101 גופות בשקים שחורים.
השבוע התבהר לנו שאין להם שום בעיה שימותו חיילים.
לכל אחד שם יש סיבות אחרות: אחד רוצה לשמור על הכיסא, שני רוצה להתיישב בעזה, שלישי רוצה עוד תקציבים ועוד כספים. אנחנו פשוט לא מעניינים.
המוות שלנו פשוט לא מעניין.
הפחד והתדהמה שהציפו הם לא רק על חיי החטופים, הוא גם על חיי החיילים והמלש"בים. מה זה אומר לשרת בצבא תחת ממשלה שפשוט לא אכפת לה אם תחייה או תמות?
ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה על מותו של ערך החיים.
עזבו אתכם הפיכה משטרית או הפיכה חוקתית, השבוע התברר לנו שמדובר בהפיכה ערכית. שהערך שמחבר אותנו יחד - ערך החיים - הדאגה ההדדית, הסולידריות הושלך לפח האשפה.
כרמל גת, הרש גולדברג פולין, עדן ירושלמי, אורי דנינו, אלכס לובנוב ואלמוג סרוסי לא מתו. הם גם לא הופקרו, הם הוקרבו. הועלו כשה לעולה. ובשביל מה?
נעמה לזימי זעקה השבוע על גפני, בשביל מה?! בשביל עוד תקציבים? בשביל עוד כספים?
מדהים מה נדרש לעם כדי להתעורר. השבוע התעוררנו.
11 חדשים סרבנו להאמין שזה יכול להיות. לא האמנו שלממשלה הזו לא אכפת.
אנחנו מכירים את התופעה הזו מילדים של הורים מתעללים. לא משנה כמה מכות הם חטפו, כמה התעללויות, ילד רוצה להאמין שעמוק בפנים אבא טוב.
אבל יש רגעים של התפכחות. ישנו הרגע שבו הילד מבין שזו לא תקלה ולא טעות. זה לא רק בן גביר וסמוטריץ', זה גם כל מי שמקיף אותם ומאפשר להפקרה, להקרבה ולמוות להתחולל.
ומרגע שיש התעוררות, משהו עמוק ודרמטי משתנה. אף אחד לא יודע להגיד מתי בדיוק הילד ימרוד, אבל הילד כבר לא יכול יותר לראות את האבא באותן עיניים ילדותיות של תקווה. ישנו פיקחון שיוביל מתישהו לפעולה, כי זה לא יכול להימשך.
ההתפקחות הזו היא פלא, ויש בה יסוד עצום של תקווה.זהו מאפיין מופלא של המין האנושי: האדם הסביר לא יכול לשאת זלזול בערך החיים. השבוע עם ישראל אמר למוות די! כל עוד המוות היה אפוף באשליה של הכרחיות, העם ישב, שתק וליקק את פצעיו. מרגע שהפציעה ההבנה שמדובר בהפקרה אמיתית, העם התעורר, למרות הכאבים, למרות הקשיים.
וזו גם הסיבה שננצח. זו גם הסיבה שבסוף הטוב מנצח, כי זלזול מוחלט בערך החיים הוא משהו שהאנושיות לא יכולה לשאת.
השאלה היחידה היא כמה זמן יקח עד שנתקומם למאבק נחוש נגד הדבר הזה.
השאלה היא איך שומרים על הפיקחון, איך לא נופלים בחזרה לתוך התקווה שאולי בכל זאת הוא לטובתנו.
הוא לא.
הם לא.
בואו נזכור את זה יחד.
בואו נחליט לא לשכוח.
בואו נדאג יחד למנהיגות ראויה שבאמת רוצה את טובתנו.
מנהיגות שמאמינה בחיים.
"כִּי עוֹד נַפְשִׁי דְּרוֹר שׁוֹאֶפֶת
לֹא מְכַרְתִּיהָ לְעֵגֶל-פָּז,
כִּי עוֹד אַאֲמִין גַּם בָּאָדָם,
גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עָז."

דבריה של לידור רוזמן, תושבת נס ציונה ופעילה בנשים בונות אלטרנטיבה:

ערב טוב לכולם, אני עומדת כאן הערב וליבי שבור אך גם מלא תקווה. אתם המגיעים בהתמדה להפגנות, מבינים את גודל השעה מבהירים היטב שאפשר וצריך לתקן. שהמציאות הזאת איננה גזירת גורל, איננה ציווי אלוהי אלא מעשה בשר ודם. לאור זאת, החינוך הוא מעוז ההגנה השני אחרי הצבא. החינוך הוא סוכן השינוי המשמעותי ביותר לחברה. מערכת החינוך וכושלת כישלון חרוץ ומהדהד בלימודי האזרחות ההיסטוריה וההומניסטיקה. קידוש המקצועות הריאליים על יוקרתם הכלכליים, אשר כבודם במקומם מונח, נגסו באופן משמעותי בלימודי הרוח עד לכדי הזנחה פושעת.

כל מורה הוא מורה לדמוקרטיה, כל מורה הוא מורה אזרחות. ואסור לנו להתנער מהתפקיד הזה.

אנחנו בימים גורליים על עתידה ופניה של מדינת ישראל, וכאנשי חינוך מוטלת עלינו החובה ללמד את ילדינו על אזרחות פעילה, על דמוקרטיה מהותית, על אתיקה ומוסר. מוטלת עלינו החובה ללמד את ילדינו את מקורותיהם היהודיים על שלל גווניה וזרמיה של היהדות כדת מתפתחת, הומנית, אשר משנה עצמה לפי הלך הזמן והרוח, מוטלת עלינו האחריות גם לחינוך על היהדות כדת אשר מקדשת את החיים, דת של אהבה ושלום.

מוטלת עלינו החובה להיות נחרצים מול דור העתיד ולומר כי זוהי ממשלה לא לגיטימית על אף שנבחרה באופן דמוקרטי. איתמר בן גביר אינו יכול להיות חלק מכנסת ישראל אם הוא טרוריסט יהודי. זוהי אינה דמוקרטיה, זהו עיקרון עריצות הרוב. ובדיוק בכדי להבחין בין השניים דרוש חינוך.

המאבק הדמוקרטי חייב להיות נחוש ובלתי מתפשר שלא לאפשר את המציאות הנוראית של ממשלה משיחית, גזענית וקיצונית, ולהבין כי היא לא תאונה זמנית או סטייה זמנית מהדרך הישראלית שלנו, אלא שהיא הפכה להיות הישראליות בעצמה.

 על כן מוטלת עלינו החובה להכשיר את הלבבות לפתרון סכסוך הדמים הזה, שאפשר וחובה שלא לחיות על חרבנו ולגרום לזה לקרות דרך החינוך. באמצעותו נעצב מציאות של אחריות קולקטיבית, סולידריות ופיוס. נכשיר לבבות לפגוש ולהכיר את הערבים החיים לצידנו, לכאוב את השכול, לכעוס את הכעס אך לבחור לשים סוף למרחץ הדמים הזה ולהביא להפסקת המלחמה. הילדים שלנו ראויים לעתיד טוב במדינה הזאת, לחיים שפויים יותר. הילדים שלנו ראויים לחיים.

כדי שנוכל להמשיך לחיות בארץ הזאת, במדינה הזאת עלינו לחנך לקידוש החיים של כל יצור חי, ולאהבת החיים באמצעות יהדות שאלה הם ערכיה. בכך אנחנו הופכים גם למחנכים של יהדות. משמעות הדבר היא שיש לנו אחריות גם על החינוך היהודי שילדינו מקבלים.

אני קוראת לכם הנהגות ההורים, מנהלי בתי הספר, מורים, הורים, מחזיקי תיק החינוך ברשויות, מועצות התלמידים, לעשות בדיוק את זה ולקחת אחריות על עיצוב העתיד הזה.

השבעה באוקטובר הפך את שעון החול וששת החטופים שנהרגו השבוע מאותת לנו שאין לנו זמן. שעון החול פועל לרעתנו. עסקה עכשיו. בחירות עכשיו. בואו נביא את היום!