בפעם ה 12 בסיבוב השני... אנשי מחאת נס ציונה יצאו ל"צומת הדמוקרטיה" בקריאה להפלת הממשלה והשבת החטופים.

 נאומה של גל פיחוביץ׳:
״הערב כאן הוא אחר בשבילי
החדשות, האירועים, הצעדות,
מסיבות העיתונאים וההצהרות –
כל מה שהוא לא החיים הפרטיים שלי
נעצרו ב 36 שעות האחרונות.

הבן שלי הצנחן חזר הביתה.
מה14 לספטמבר ועד אתמול הוא היה שלוש פעמיים בבית.
ובכול הביקורים הגיע לשעות ספורות.
אתמול הוא יצא לרגילה.

אז הוא התקשר
ואמר אני יוצא ואימא בואי
ואני ישנתי לילה שלם
ובבוקר שישי עמדתי בשער עיר הבהדים יחד עם עוד אבות ואימהות וחיכיתי שיצא.
הלב שלי דפק.
והרגשתי נורא.
נטרפתי אשמה על השמחה הזו, הפשוטה,
שיש לך בן והוא חי ותיכף תיקחי אותו הביתה.

ואז הוא יצא וחיבוק ונסיעה לקיבוץ
והיום כל כך יפה והשדות ירוקים עדיין
ואוכל וכביסה –
ולרגע יש הרגשה של החיים שהיו לנו לפני.

הרגשה שנעלמת יחד עם הפיצוץ הראשון.
אתם מבינים?
מכיוון שהחלטתי לא לחזור הביתה באופן מלא עד שהממשלה הזו תיפול ואני עדין פליטה בארצי,
מכיוון שאני מסרבת להתרגל למציאות הזו
אני יכולה לספר לכם
הדי הפיצוצים נשמעים חזק – וצעקות החטופים הקוראים להצלתם נשמעות מהמנהרות.

אז יש לי בן בבית עכשיו,
בן שמעולם לא אהבתי יותר,
ויש כאלו שכבר לא יהיו יותר אימהות לבנים חיים.

אני מסתכלת עליכם
ואני לא יודעת איך המלחמה הזו פגעה בך ובך אישית
אבל אני יודעת שהיא פגעה
ואני יודעת שלעולם לא תהיה מחילה למי שפגע בכולנו ככה.
למי שהפקיר.
למי שנתן יד.
למי שיש לו אפשרות להביא לקץ שלטון האימה הזה - והוא לא.
למי שיעז ללכת לפשרות ולהסכמים לא מוסרים עם החרדים
על חוק הגיוס ותקציבים סקטוריאלים המנציחים בורות וכישלון ומעמיקים את הנטל ואי השוויון.
למי שמאפשר השתלטות משיחית וגזענית,
שבראשה הרב טאו שהוא אינו רב אלא איש חשוך ורע
שאם לא די בדעותיו הקיצוניות והמבחילות
הוא גם עומד בראש רשת של פדופילים
למי שגונב וגנב את העתיד הכלכלי החברתי והערכי של מדינה שלמה
למי שלא דואג שיהיה פה שלום
לכל מי שלקח מאתנו את אהובינו
בחוסר אכפתיות
בלב גס ואטום
בשיגעון גדלות והתקרבנות שיש רק לדיקטטורים חסרי יכולת אמיתית
ולדמויות המבחילות שמקיפות אותם.

בשעה שאני כותבת, בשעה שאנחנו עומדים כאן,
כוחות גדולים נערכים בקפלן עם מכתזיות ופרשים
כל מי שעומדת פה מקריבה,
כל אחת פוחדת,
העמידה יחד תפיל את הממשלה הזו
התנועה בין כוחם של הרגלים ועוצמת החיים ובין הכאב הפרטי והכאב הציבורי,
בין הכאב של אהובינו לבין כאבם של זרים.
ומעל לכל ההבנה שאין לכולנו עתיד ללא החזרת החטופים הביתה.
אם הם לא חוזרים אין טעם להיות אזרח - ואין סיבה לקיומה של מדינה.״