הסיפור המרגש שמאחרי מיצג "לבבות חטופים" להזדהות עם החטופים, המוצג ברחבת קרית התרבות בנס ציונה

הסיפור המרגש שמאחרי מיצג "לבבות חטופים" להזדהות עם החטופים, המוצג ברחבת קרית התרבות

לקוראי האתר, אנו מגישים לכם את הפוסט שכתבה חברת מועצת העיר מאיה פז שקולניק הוגת הרעיון. אתם מוזמנים להקדיש מספר דקות לקריאה וכמובן לשתף ברשתות החברתיות. וכך כתבה מאיה: 

" כ-240 חטופים.
מאתים וארבעים חפים מכל פשע. נשים וגברים. פעוטות מתוקים. אחד מהם ג'ינג'י, אותו קל לזכור. ילדים וילדות. אחת עם פני צחוק ותלתלי זהב. נערים ונערות. נער שאחראי על אחיו והפך ביום אחד לאבא, חייל, שומר. חיילים. חיילות. צעירים מלאי תוכניות. הורים עם הילדים. הורים בלי הילדים. זה סיוט מסוג אחד וזה מסוג אחר. חקלאים. כאלו שעבדו כל חייהם בשדות, בשביל חיים של מישהו אחר. מבוגרים. קשישים. כאלו שנזקקים לעזרה. כאלו, עם מספר על היד, משואה אחרת. כל אחד, כל אחת, עולם שלם. לכל אחד, מישהו מתפלל.

וכולנו, כל עם ישראל, מחכים לכולם ומצטרפים לתפילה. כבר חודש אני עוצמת את העיניים עם החטופים. כבר חודש מתעוררת איתם. הלב שם, איתם. איך אפשר להכיל דאגה כל כך גדולה?

במשך החודש הזה, הכח הכי חזק שהתגלה, הוא כוחו של העם. כולם רוצים לעזור, בכל סוגייה.
נושא החטופים עולה לסדר היום הציבורי בישראל ובעולם בתצורות שונות.

גם בנס ציונה, היוזמות לא מפסיקות לכבוש את המרחב הציבורי, בזו אחר זו: שלטי החטופים שהתחילו מיוזמה בברוקלין, הגיעו לכאן. גם מיצגים כואבים של צעצועים, כסאות ריקים. ובשישי אחד, שרשרת אנושית ברחוב הראשי בעיר, בהשתתפות רחבה.
ובכל פעולה כזו, הלב מתכווץ.

מיצג 'לבבות חטופים' התעורר בליבי בוקר אחד. הורדתי את רשימת החטופים והתחלתי למפות אותה. כמה גברים, כמה נשים, כמה פעוטות עד גיל שלוש, ילדים, נוער, צעירים, מבוגרים, הגיל השלישי וקשישים.
זו היתה חוויה קשה. להסתכל על טבלת אקסל מספרית ולראות את הפילוח הזה, נשמע אנליטי וסטרילי, אבל העיסוק הזה גרם לי להבין – שלמרות שאנחנו עומדים שלושה שבועות מאז הטבח, קשה לעכל את מימדי האסון הנורא.

הכמות של חטופים, מבתיהם, ממסיבה, מחיי שיגרה, בהרכב כזה מורכב של אוכלוסיות שונות, מגדר וגילים – בלתי נתפסת.

היה לי ברור, שכדי להבין את הכמות וההרכב, צריך לעמוד בתוך קהל דמויות זהה. כאלו שהגובה שלהן יחסי ונכון לגיל, מגדר.

הנחת יסוד נוספת שהיתה לי – מימד הזמן. לא ידעתי באיזה חומר הדמויות יהיו, אבל היה לי ברור שזה יהיה חומר אורגני, לא מלוטש, לא מטופל, לא מוגן – כמו אדם בשבי. רציתי שככל שיחלוף הזמן, המיצג יעמיק את מימד הזמן וייצג אותו נאמנה, 'בלי פילטרים'.

העיסוק בחטופים, קשר את נפש המדינה כולה עימם. כל אחד מאיתנו יודע לספר עליהם, כל אחד מחכה לפנים שנצרבו בזיכרונו. הלב של כולנו איתם. הם פגועים, חסרים, ואנחנו כואבים את כאבם. חשבתי על צורת לב שתיפתח בכל חטופה וחטוף – לב לא מושלם, לא מסותת, לב אנושי וגדול שאפשר להציץ דרכו, לראות את החטופים האחרים, את הקשר בניהם.

הכנתי סקיצות וקבעתי שיחה עם ראש העיר שמואל בוקסר בנושא. הוא עדכן, שביום החודש לטבח מתוכנן קיר זיכרון ותקווה ברחבת קריית התרבות ונתן את ברכת הדרך לחבר בין המיזמים.

עוד באותו היום קיימתי שיחה עם גיל בלט, מנכ"ל החברה לתרבות ופנאי ולי שחר, מפיקת האירועים העירונית. ברגע כשראו את הרעיון, אפשר היה להרגיש את גודל הרגע. הרעיון למיצג ריגש והתחלנו שיחת השראות וסיעור מוחות איך לבצע את החזון האמנותי.

בין חומרי הגלם שעלו חשבנו על קאפה, עץ חתוך, חוט ברזל מלופף בצורת צלליות, צריבה פוטוכימית וכן חיתוך לייזר בברזל. היה חשוב לי שהמיצג יהיה יחסית עמיד, שיהיה אורגני, וכן שתתאפשר הליכה בין הדמויות.
יצירת הדמויות מברזל במכונת חיתוך לייזר, זו טכניקה מוכרת לי מימי בתעשיית המתכת. הבחירה בברזל ללא גימור נוסף, ללא ליטוש, ציפוי או צביעה נראתה לי נכונה כיוון שהוא חומר רגיש למזג האוויר, אור ותנאי סביבה.
לי כמו תמיד גם כאן בתושייה רבה איתרה את מפעל 'שרפמן תעשיות מתכת' שהסכים לקחת על עצמו את הייצור בלוחות זמנים מאתגרים ביותר ולעבוד מסביב לשעות – יום וליל.

יניב שרפמן, בעל המפעל, התגייס לעומקו של האתגר וגם הוא הביא ערך, ויצר לכל דמות שלדת מתכת מפותלת, מעורגלת, מרותכת בריתוך לייזר מינימלי.

גיל בלט, ראה את הצורך ליציבות והציע להוסיף קדחים להברגה לקרקע, כך שהמיצג יאפשר תנועה במרחב הציבורי.

חגית וידבסקי, הגרפיקאית של הקריה, ישבה מסביב לשעון ויצרה יחד עם לי שחר את מפרט הדמויות. היה חשוב לי שהן יראו דמויות 'יומיומיות' ככל האפשר, שיעוררו זיכרונות וחיבורים עם העדויות הקיימות.
תוך פחות מחצי יום כבר היתה סקיצה של דמות לבחינתנו ברחבת קריית התרבות. קיר תמונות החטופים כבר עמד, וכבר היה אפשר לראות דרך הדמות את פני החטופים, ולהתרגש מהקשר הטבעי והבלתי נפרד בין המיצג לבין הקיר.

ביקשתי להגדיל את הלב, למרכז ולדייק את צורתו והמשכנו ליצור כל הדמויות.

כשהגיע משלוח הדמויות הראשון, הגעתי לרחבת הקריה. הן הוצבו בקו ראשון מול קיר התמונות ונעמדתי מולן.
רק שליש מהדמויות הועמדו בשלב הזה, וזה כבר היה בלתי נתפס. עמדתי שם בשורה איתם, וראיתי איש מבוגר שהולך עם שקיות קניות. הוא הלך מול קיר התמונות ולרגע הסתכלתי למטה, על התינוק שנמצא לרגליי. כשהרמתי את הראש, האיש נעלם ונותרה בבואה בדמות זהה לו.

באותו רגע הוצפתי בהלה ועצב. הערבוב הזה בין החיים של כולנו, אנשי היום יום והמיצג, כבש את ליבי ולא יכולתי לו.

מיצג החטופים הושלם ביום החודש לטבח ה7 באוקטובר. בערב הגענו לחלוק כבוד עם החללים ומשפחות השכול, להביע תקווה משותפת ולשאת תפילה לשחרור 240 החטופים.

זה היה מאמץ קבוצתי משותף ואני מודה לכל מי שאיפשר, עבד מסביב לשעון והיה שותף לתהליך האמנותי.
כמה לב  הושקע במיצג שעוסק בלבבות כולנו.

המיצג זמין לביקור ברחבת קרית התרבות, רח' השיריון 1 נס ציונה, בכל שעות היום.
הפרק הבא: זו זכות עצומה להעלות לסדר היום הציבורי נושא חשוב שכזה.

מחקרי דעת קהל וניטור שיח ברשת מוכיחים שהמסר האפקטיבי ביותר מול הקהל העולמי הבלתי מעורב הוא קמפיין רגשי בסוגיית החטופים עם 81% לסיכוי להשיג את ההכרה והאמפטיה של צד שלישי.
בימים אלו נבחנת אפשרויות להקים מיצג זהה או להעבירו למקום מרכזי מחוץ לארץ, לסייע במאמצי ההסברה ובלחץ הבינלאומי בסוגיית החטופים. יש לכם רעיון או חיבור? דברו איתי."