הקרב שאחרי הקרב: ישראל עוצרת היום להצדיע לגיבורים נושאי הצלקות

הבוקר נפתח לא רק בטקסים רשמיים, אלא בתחושה של דחיפות לאומית. אם בעבר יום זה היה נחלתם של ארגוני הסיוע והמשפחות בלבד, הרי שהיום, כשאלפי פצועים חדשים הצטרפו למעגל השיקום בשנה האחרונה, הנושא נוכח בכל בית קפה, משרד ובית ספר. בתי החולים השיקומיים ומרכזי "בית הלוחם" הפכו למוקדי עלייה לרגל, לא של עצב, אלא של ניצחון הרוח.

מסע של שיקום בצל המלחמה

במוקד אירועי היום עומדים הסיפורים האישיים. התקשורת והרשתות החברתיות הוצפו היום בעדויות של לוחמים צעירים. הם מספרים על הרגע שבו החיים השתנו – הפגיעה בעזה או בצפון – ועל "הקרב על החיים" שהחל רגע אחרי שהמסוק נחת בתל השומר או בסורוקה. אך המסר העולה מכל הכתבות והראיונות היום אינו של מסכנות, אלא של עוצמה. לוחמים קטועי גפיים שחזרו לרוץ, נפגעי טראומה שמוצאים מזור באמנות ובשיחות נפש, ומשפחות שלומדות לחיות מחדש לצד האתגר.

בבתי הספר ברחבי הארץ, המראות היו מרגשים במיוחד. במקום מערכי שיעור רגילים, תלמידים רבים פגשו היום את הפצועים פנים אל פנים. המפגשים הללו, כך מעידים המורים, היו שיעור באזרחות ובאנושיות שלא ניתן ללמוד משום ספר.

"שיעור בתקווה לעם שלם"

במשכן הכנסת ובבית הנשיא נערכו אירועים ממלכתיים שהדגישו את מחויבות המדינה, אך נדמה שהשיא נרשם בדבריו של נשיא המדינה בטקס המרכזי. בדברים שיצאו מהלב ונכנסו ללב, היטיב הנשיא לזקק את מהות היום הזה עבור החברה הישראלית כולה:

"גבורה איננה נמדדת רק ברגע ההסתערות אל מול האש, אלא גם – ואולי בעיקר – ברגעים השקטים והקשים שאחרי. במאבק העיקש לקום מהמיטה בבוקר, בניצחון על הכאב הפיזי, ובקרב הגדול מכולם – על הנפש.

כל פצוע ופצועה כאן הם תזכורת חיה למחיר החירות שלנו, אבל גם לעוצמת הרוח הישראלית. כשאתם בוחרים בחיים, כשאתם משתקמים וחוזרים לחייך, אתם מעניקים לעם שלם שיעור בתקווה. מדינת ישראל מבטיחה היום: כפי שלא השארנו אתכם לבד בחזית, לא נשאיר אתכם לבד במסע השיקום."

המסר הזה הדהד מעבר לקירות בית הנשיא. נציגי ארגון נכי צה"ל דיברו בהמשך על המהפכה בטיפול ועל ההבנה שפציעה אינה רק בגוף, אלא גם בנפש – הכרה שהפכה לקריטית יותר מאי פעם בשנתיים האחרונות.

הלב הפועם ברחובות

את ההוקרה האמיתית ניתן היה להרגיש דווקא ברחוב, הרחק מהנאומים הרשמיים. מיזמים ספונטניים של אזרחים חילקו פרחים ובלונים במוקדי השיקום, ומסעדות רבות הציעו מחוות לפצועים ובני משפחותיהם. התחושה הכללית היא שהחברה הישראלית מבקשת לומר תודה, לא רק במילים, אלא במעשים קטנים של תשומת לב.

לקראת ערב, כשהאירועים הרשמיים מתקרבים לסיומם, נותרת תובנה אחת ברורה: יום ההוקרה הוא תזכורת לכך שהגבורה אינה מסתיימת בשדה הקרב. עבור אלפי ישראלים, הגבורה היא הקימה בבוקר, הטיפול הפיזיותרפי המפרך, וההתמודדות עם הזיכרונות. היום הזה הוא ההבטחה של כולנו – אנחנו רואים אתכם, אנחנו מצדיעים לכם, ואנחנו אתכם במסע הזה.