"יום הולדת עצוב". מחאת נס ציונה ציינה אמש שנה ל7 לאוקטובר.

$(function(){ScheduleRotate([[function() {setImageBanner('477a12c0-a03f-456e-81c4-aaa66e2372fd','/dyncontent/2024/7/7/6ac38f55-9efa-40d8-b71c-62a1f92cf06c.jpg',17973,'מנויים 300100 ',525,78,true,48688,'Image','');},15],[function() {setImageBanner('477a12c0-a03f-456e-81c4-aaa66e2372fd','/dyncontent/2024/10/31/73b24ad8-a75b-4379-8eaf-25bbdae73641.jpg',18376,'אייטם כתבה חוגים עד אחרי סוף 2024 ',525,78,true,48688,'Image','');},15]]);})

מאות מפגינים ציינו אמש בנס ציונה שנה לאירועי 7 באוקטובר.
הדובר המרכזי היה העיתונאי, הסופר והתסריטאי אמיר בן דוד, אשר הכריז:
אם לא נשיג ניצחון מוחלט על תרבות הפייק, השקר והספין - לא נוכל להגשים את התקווה בת שנות אלפיים, להיות עם חופשי בארצנו.

בתמונה: המיצג של בונות אלטרנטיבה נס ציונה "יום הולדת עצוב". צילום: ורדית אלון קורפל(ראו גם בוידאו)

ראו גם:

טקס הזיכרון ל7.10 יוקרן בנס ציונה

"נשים בונות אלטרנטיבה" נס ציונה

בתמונה: המיצג של נשים בונות אלטרנטיבה "יום הולדת עצוב". צילום: ורדית אלון קורפל

"נשים בונות אלטרנטיבה" נס ציונה

ראו גם בוידאו:

https://www.facebook.com/share/v/j3cdGziX54Hsj7bH/

אמיר בן דוד - צילום: זמן ישראל

דבריו של  אמיר בן דוד:
אנחנו עומדים כאן הערב, פחות מיומיים לפני השבעה באוקטובר.

או כמו שראש הממשלה קורא לזה לפעמים: השבעה בנובמבר.

שנה עברה מאז היום הנורא ביותר בימי חיינו. היום שאותו יש שרים בממשלה שמכנים ״נס״.

כמה מאיתנו העלו בדעתם שכעבור שנה, כל מי שהיו אחראים למחדל הגדול בתולדות האומה הישראלית, עדיין יתנערו מאחריותם ומאשמתם ולא רק שהם יישארו בתפקיד, הם אפילו יתחזקו ויתבצרו בו?

כמה מאיתנו העלו בדעתם ששנה אחרי עדיין לא בטוח בכלל שתוקם אי פעם וועדת חקירה ממלכתית שתבדוק בלי מורא ובלי משוא פנים איך הגענו עד הלום?

כמה מאיתנו דמיינו - בחלומות השחורים ביותר, ששנה אחרי עדיין יהיו 101 ישראלים כלואים במנהרות חמאס בעזה, כשבני משפחותיהם, מוטרפים מחרדה ומדאגה, יחטפו מכות, יריקות וקללות ברחובות?

מי בכלל יכול היה לדמיין בושה לאומית כזו?

אבל זו בדיוק הנקודה שאנחנו נמצאים בה.

בעוד יומיים לוח השנה יראה שוב שבעה באוקטובר. אני לא נביא ולא קורא עתידות, ולמרות שאני בן-דוד, אין לי שום קשר למשיח - שאגב לא קיים ולא יגיע לעולם.
מה שאני אומר עכשיו לא מבוסס על שום מידע מסווג, רק על היכרות עם ישראל ועם הלך המחשבה של מנהיגיה.

אני מרשה לעצמי להתנבא פה בפניכם שבעוד יומיים, בשבעה באוקטובר, אנחנו נהיה בעיצומה של תגובה צבאית עוצמתית מתמיד באיראן, שבעקבותיה יגיע הנאום הבלתי נמנע על השבעה באוקטובר שהפך מיום שבו אויבינו ניסו להביס ולהשמיד אותנו, ליום שבו נחלנו את הניצחון המוחלט על טבעת האש שהקיפה אותנו.

אני כמובן לא יודע אם זה יקרה בדיוק ככה - אבל עצם זה שהתסריט הזה בכלל אפשרי ונשמע לכם סביר, זה כי אנחנו נמצאים לא רק במלחמה עם חמאס ועם חזבאללה ועם ציר הרשע מטהרן.

אנחנו נמצאים במלחמה על האמת והשקר. על עצם היכולת להבדיל ביניהם. על עצם היכולת להתייצב לצד האמת ולצד הצדק ולצד התקווה - ולהדוף את השקר, השחיתות והייאוש.

זו, ורק זו, הסיבה שאנחנו יוצאים לרחובות שבת אחרי שבת וצועקים שוב ושוב ״בושה״.
מאיר אריאל כתב פעם ״אדם צועק את שחסר לו - לא חסר לו, לא צועק״. אנחנו צועקים ״בושה״ כי אנחנו מרגישים שאנחנו חיים במדינה שאיבדה את הבושה. ובושה היא עניין חיוני לחיים מוסריים.

אנחנו מרגישים שאנחנו חייבים להתייצב לצד האמת, לא בעזרת ססמאות מרגשות אך ריקות מתוכן כמו ״יחד ננצח״, כשבעולם האמיתי אנשים חסרי בושה יורקים - יורקים! - על בני משפחות שכולות ובני משפחות חטופים.

למצב הזה שבו אנחנו נמצאים עכשיו יש שם. קוראים לו ״היפרנורמליזציה״. זה מושג שנולד בברית המועצות של שנות השמונים, שהייתה "מדינה שבה אף אחד לא האמין יותר לאף אחד. ולאיש לא היה חזון ברור בנוגע לעתיד. ברית המועצות שהפכה להיות מדינה שבה כולם ידעו שמה שהמנהיגים אומרים הוא לא אמיתי". המצב הזה, שבו הפייק, הזיוף, הופך לנורמלי, הוא מצב של היפר-נורמליות. נורמליות על ספידים. נורמליות דלוקה.

אנחנו נתונים בהתקפה חזיתית על האמת והשקר. על היכולת להבדיל ביניהם. על עצם האפשרות לזקק מתוך הערפל, מתוך המהומה הכללית עם הדיון הצעקני והפרוע, מתוך שברי המראות עם ההשתקפויות, העובדות, והעובדות לכאורה והשקרים שמתחזים לעובדות, והתומכים והמתנגדים, ומכונת הרעל וכל בעלי הפוזיציות למיניהם – לזקק מתוך זה את מה שנחוץ לנו, כאזרחים, כדי שנוכל להבין מה באמת קורה ולגבש דעה עצמאית, לכאן או לכאן.

אנחנו חיים בכאוס. וכל אחד מוזמן לעשות את החשבון, את מי הכאוס הזה משרת ומי נפגע ממנו.

אנחנו עומדים בתחילתם של הימים הנוראים. והימים הם נוראים כבר שנה. עוד מעט יגיע הרגע שבו כולנו נצטרך לדבר ברצינות על ״היום שאחרי״ - היום שאחרי בעזה, היום שאחרי בלבנון, היום שאחרי בגדה המערבית, היום שאחרי בישראל.

כי כמו תמיד, בתום כל ההצהרות והספינים והנאומים באו״ם והלהטוטים המילוליים - יישארו החיים עצמם. המציאות.
האמת הפשוטה, החותכת, שאין לנו בעצם לאן ללכת.

ובמציאות - יישובי מערב הנגב חרבים, חטופים לא חזרו הביתה, הגליל העליון נטוש, הכלכלה באחד המשברים החמורים אי פעם, רצועת עזה הרוסה, ביירות חרבה, אנחנו מפולגים וכועסים, הפלסטינים מפולגים וכועסים, הלבנונים מפולגים וכועסים.
אף אחד לא מתכוון ללכת לשום מקום - ואף בעיה לא נפתרה. להפך. כל הבעיות רק גדלו והסתבכו.

‎גם הוויכוחים שמפלגים את החברה הישראלית לא הולכים לשום מקום.

‎דתיים וחילונים, ליברלים ושמרנים, מתנגדי כיבוש וחסידי ארץ ישראל השלמה, תל אביבים ומתנחלים, אליטה ופריפריה – כולם כאן. כולם יישארו כאן. והם לא יתחבקו סביב מדורת השבט וישירו יחד קומביה בשש אחרי המלחמה.

זה לא יקרה.

‎אין צורך בכדור בדולח כדי לנבא שביחס לפלסטינים, לערבים ולמוסלמים – ישראלים יהיו מעתה ימנים יותר. כועסים יותר. פחות נכונים לפשרות. בטח חשדנים יותר. כנראה גם גזענים יותר.

‎כל המחלוקות המוכרות על דמותה של החברה הישראלית ימשיכו ללוות אותנו גם בשנים הבאות. אבל ביום שאחרי המלחמה – נהיה חייבים לוודא יחד, שאת הוויכוחים האלה ואת המדינה כולה ינהלו אך ורק אנשי אמת, שטובת הכלל – כפי שהם מבינים אותה – קודמת לטובתם האישית בכל זמן ובכל תנאי
.
‎אם תרבות השקר, הספינים הציניים, הקמפיינים הרעילים, הטריקים והשטיקים, הנאמנות וההפקרות, היהירות והזחיחות, רדיפת הכוח, הכסף והכבוד לא יעברו מהעולם יחד עם מחבלי חמאס ועם מפקדי חזבאללה – לא נוכל לשקם את ישראל.

אם לא נשיג ניצחון מוחלט על תרבות הפייק, השקר והספין - לא נוכל להגשים את התקווה בת שנות אלפיים, להיות עם חופשי בארצנו.

 
 
x
pikud horef
פיקוד העורף התרעה במרחב אשדוד 271, אשדוד 271, אשדוד 271
פיקוד העורף מזכיר: יש לחכות 10 דקות במרחב המוגן לפני שיוצאים החוצה