תושבים רבים הגיעו לצפות "בהקרנה הפרטית" של עצרת המשפחות- במדשאת אשכול הפיס
[email protected]
08.10.24 / 12:54
תגים:
מחאת נס ציונה
,
עצרת המשפחות
ערוך מחדש 9.10
למרות שלבסוף שודר הטקס כולו בערוצים (מלבד 14...) - עדיין העדיפו רבים בעיר לחלוק את תחושותיהם עם אנשים נוספים ככל האפשר.
הם עשו זאת במדשאת אשכול הפיס, בארוע שכולו נערך ביוזמה פרטית, אותה הובילה חברת מ. העיר לשעבר מאיה פז שקולניק ובסיוע מארגני הטקס הארצי.
כל הכבוד.
וכך מספרת מאיה פז שקולניק בפוסט מאוד אישי על הארוע:
חששתי מאוד מיום השנה לטבח.
הצפתי את עצמי במשך תקופה ארוכה בזוועות ללא פילטרים,
כי חשבתי שהכרה והבנה עמוקה מה היה שם, תיתן לי כלים להתמודד.
ואז הבנתי, שאני מתכוננת לטבח הבא, כי אני לא סומכת.
וההבנה הזו - אפלה מאוד…
מי היינו לפני הטבח, מי אנחנו אחרי הטבח ומה אנחנו יכולים לעשות, כדי שאסון כזה, שאנחנו עוד לא קרובים לסיים, לא יקרה עוד?
זה ברור לי שססמאות חלולות כמו ניצחון מוחלט ויחד ננצח, לא מביאות ניצחון - וחשוב מזה, הן לא יביאו החלמה.
כמו לעטוף זיהום בתחבושת נצנצים -
בלי לחטא, בלי להוציא קליע, בלי לתפור.
הישראלים מוכיחים מידי יום, ברגע המכריע אנחנו שם.
בכל הכח, כתף אל כתף, נחושים, מאוחדים.
חסר לנו רק דבר אחד… חסרה הנהגה.
שתהיה אבא ואמא, שתחנך ותניח השראה, שתוביל ותשמש מודל לדוגמא, שתכיל את כולנו, ותראה את כולנו,
ותיקח אחריות בלי לדחות, בלי למצמץ, בלי לגמגם, מתוך עוצמה.
לא כולם מרגישים ככה.
גם אני רוצה לפעמים להתמסר להודיה ש'הכל בסדר', לגורל ותיקון ומה לא, ולא להסתכל אחורה.
בינתיים, מה שנותן בי שקט זה להיות עם מי שדואג וטרוד כמוני, להחזיק ידיים ולהיות ביחד, ולנסות לתקן את הדברים הקטנים.
הטקס הלאומי ענה לי על הצורך בדיוק באופן הזה.
וכשקראתי דיונים על איפה נצפה, ואיך שכונה בעיר התארגנה, ובערים סמוכות יוזמים הקרנות קהילתיות, הבנתי שזה הכי לחזור לעצמי… להתמקד באירוע קהילה, בהפקה, בהנעה, לקרוא לכולם לבוא, ולחוות יחד.
בשעה שש רצנו למרחב מוגן וכבר התחלתי להרגיש בסימפטום הקיץ של אביה, בלחץ ובחרדה.
אבל אז התחילו להגיע…
כח התנדבות ההקמה, דוכן החטופים, פינת הזיכרון, פנסים סיניים, חלוקת מדבקות, ואחריהם הגיע הקהל.
כולם מתחבקים ואפשר להרגיש בכל חיבוק את האנרגיות והנחמה.
מאות בני נוער, משפחות, צעירים, מבוגרים, באו לשיר יחד, להרגיש יחד, להיות באופן הכי פשוט ונקי יחד.
והטקס היה מדויק: מרגש, ישיר, מכיל ושוויוני, כולל כל מגזר וגיל, פריפריה, מיעוטים, כל סוג של אסון, כואב, אותנטי ומהדהד למרחקים את קדושת החיים, ערכי הרעות, וכיסופים למציאות אחרת.
תודה לכל מי שיצא מהבית למרות הכל והצטרף,
תודה למטה החטופים על הסיוע, ליעל מרחובות, אדווה, בני, אורלי,אדwה, אורי, אלינור, נטף, עידן, ענבל, צופית, עינת, עדי, תמר, סתיו, על הגב והעזרה,
ותודה ל-
על הפנס שאתם מאירים בחושך המתמשך הזה.
אם אין עמי לי, מי לי.
קומו! עם ישראל חי.