ורדית לוי בתובנות לפרשת השבוע- פרשת "אמור"
05.05.23 / 09:59
היום י"ד באייר, פסח שני, ונציין אותו באכילת מצות (ללא איסור אכילת חמץ). ומחר, שבת, נקרא את פרשת אמור שנפתחת בהנהגות המיוחדות שהכוהנים נדרשים להן ומסתבר כי לא קל להיות כהן בעם ישראל...
רוח מדברית קלה ציננה מעט את התחושות שעלו בקבוצת האנשים הקטנה.
"מדוע ניגרע?" שאלו. "גם אנחנו רוצים להשתתף בחגיגה הגדולה." משה רבינו ביקש תשובה שתשביע רצונם והתשובה שקיבל מה' הייתה ש-30 יום בדיוק אחר תחילת חג הפסח, בי"ד באייר, יחול פסח שני ואז כל מי שהיה מנוע מלהקריב את קורבן הפסח במועדו הראשון יוכל להקריבו במועד השני. ומאז, כל שנה, טמאי המת ואלו שהיו בדרך רחוקה ולא הצליחו להגיע לפסח, חגגו את פסח שני.
הרבי מליובביץ' מסביר על כך ש"עניינו של פסח שני הוא שאין דבר אבוד, תמיד ניתן לתקן. אפילו מי שהיה טמא, מי שהיה בדרך רחוקה, ואפילו אם הדבר נעשה "לכם", כלומר ברצונו – למרות זאת ניתן לתקן".
היום י"ד באייר, פסח שני, ונציין אותו באכילת מצות (ללא איסור אכילת חמץ).
השבת נקרא את פרשת אמור שנפתחת בהנהגות המיוחדות שהכוהנים נדרשים להן. שני עניינים תפסו את עיניי:
כשאני קוראת את כל הדינים המיועדים לכוהנים מתחדדת ההבנה שלא קל להיות כהן בעם ישראל. הכהן נדרש לקדושה מיוחדת וכדי להעפיל אל ראש ההר ולגעת בשמיים יש עליו איסורים רבים שיעזרו לו לקדש עצמו במותר לו.
כוהני מצרים היו מורמים מעם, מה שהקנה להם זכויות יתר. הם היו היחידים שלא נגעו באדמותיהם בשנות הרעב הקשות והמשיכו לחיות ברמת חיים גבוהה, כשכל מה שרצו - שלהם. בזמנים אחרים ובדתות אחרות נדרשו לא פעם אנשי הדת לוותר על מנעמי החיים, לחיות בסיגוף מחמיר.
התורה שלנו רוצה את כוהניה קדושים וצנועים, אבל שינהלו חיי משפחה טובים ומשמחים, שיהיו מורמים מעם - אבל ישבו בתוך עמם ויזדקקו לתרומותיהם.
העניין השני: האיסור להביא שני קורבנות באותו יום מאותה משפחה - אב ובנו או אם ובנה. המפרשים חלוקים בדעה מדוע אסרה זאת התורה, אולם אין מחלוקת על כך שהאיסור הזה מחדד את הרגישות אצלנו. אם אסור להקריב הורה וילדו ביום אחד, כשמדובר בבעלי חיים, קל וחומר שיש להיזהר מצערם של בני אדם.
לצערי, נראה לי שלקחנו את העניין הזה צעד אחד קדימה בלי להבין את שורשו. חמלה על בעלי חיים גוברת לא פעם על החמלה לבני אדם, וגם בין בני האדם יש שזוכים ליותר חמלה מאחרים. השבוע שוב הוחלט על החזרת גופת מחבל כשצער משפחות החיילים שלנו שעדיין בעזה נדחק הצידה. כשאני רואה את הצער החרוט על פניהם של אלה שקיוו שהמדינה תעשה הכל כדי להשיב את בניהם אני מבינה כמה התרחקנו מהרגישות שהתורה מנסה לחנך אותנו אליה. וכמה עיוותים קרו וקורים עם ההתרחקות הזו.
מאחלת לי ולכולנו לראות בתורה מים חיים שנועדו להדריך אותנו אך להיות עדינים יותר, רגישים יותר (ולא לאלה שרוצים להרוג אותנו) ולזכור שתמיד יש לנו הזדמנות נוספת להתעלות כמו אותם עולי רגל שהקריבו את הפסח 30 יום מאוחר יותר.
שבת שלום
