חג חנוכה – איזה חושך באנו לגרש? | שואל ומשיב בטורו, ניר אביעד
29.11.21 / 21:26
והוא אף מזמין אתכם לסיור חנוכיות חינם בירושליים ובהנחייתו, בנר שמיני של חנוכה. (ראו בהמשך)
מתוך המאמר:
בימי החג, באותם רגעים קדושים ומתוקים של התבוננות בשלהבות המאירות משהו בנשמה שלנו נדלק. אנחנו נטענים בכוחות חדשים שמזכירים לנו מי אנחנו ומה אנחנו באמת רוצים להשיג בימיי חיינו.
חג חנוכה – איזה חושך באנו לגרש? | שואל ומשיב בטורו, ניר אביעד
"בימים ההם בזמן הזה". למעלה מאלפיים שנה לאחר ניצחונם ההרואי של החשמונאים כנגד האימפריה היוונית אנחנו יכולים בהחלט לומר שאותה מלחמה עדיין נמשכת. מאבקם היה מאבק אולטימטיבי נגד תפיסת עולם שהעמידה את החומר מעל לכל, שהעריצה יופי ולא קדושה ואת הגוף ולא את הנשמה. המאבק והניצחון הגדול לא היו צבאיים בלבד, אלא סימלו את המאבק של האמונה כנגד הכפירה ואת חוסר הכניעה למול כל אותם גורמים שניסו להפוך את עם ישראל לעם ככל העמים ולעקור ממנו את יהדותו. הפילוסופיה היוונית מעולם לא טענה שאין בורא לעולם. היא הייתה חכמה דיה כדי להסיק שאם יש בריאה כה מסודרת, יש מי שסידר אותה, אלא שלדעתם, הבורא הוא כה גדול, עד שלא ייתכן שיהיה לו קשר ישיר עם בני האדם. לטענתם, הבורא התנתק מהעולם ובטח שלא אכפת לו מה אנחנו עושים בחדרי חדרים וכיצד אנחנו מתנהגים אחד כלפי השני.
להבדיל מצוררים אחרים לאורך ההיסטוריה, היוונים לא רצו בהשמדתנו או בשעבוד גופינו, אלא בשעבוד רוחנו ונפשנו. הם לא שפכו את השמנים בבית המקדש, אלא רק טימאו אותם. חז"ל מלמדים אותנו ששמן זה אותיות נשמה. היוונים רצו לטמא את הנשמות שלנו ולטשטש את הזהות העצמית של העם היהודי.
רוח יוון, שהכניסה כפירה וספקנות ש"מקררים" את המנסים לדבוק באמת, אומרת שלעולם הזה אין תכלית ומשמעות. אנחנו חיים שבעים-שמונים שנה אותם עוברים לרוב בסבל וקשיים מסוגים שונים. אנחנו עובדים כמו חמורים על מנת לשרוד, חווים קשרים, פרדות, בגידות ואכזבות. מתישהו נחלה וסביר להניח שנעביר את שנותינו האחרונות עד למוות בסבל פיזי ונפשי כזה או אחר. היוונים גרסו שאם זו המציאות אז לפחות שנהנה בדרך כמה שיותר! אם אין סיבה אמיתית לחיים שלנו פה ואין להם משמעות אז לפחות שנמצה עד תומן את תאוות הגוף השונות (כדוגמת אוכל, מין, שינה) ותאוות הנפש הנמוכות (כמו הרדיפה אחר כבוד). היהדות אומרת בדיוק את ההיפך - יש לעולם הזה תכלית, יש משמעות, יש בורא שברא את כולנו ויש לו תכנית מדויקת עבורנו. מתוך ההבנה הזאת מתחיל מסע שלם של ברור מה הוא תפקיד העולם, מה התפקיד שלנו כבני אדם בתוכו, מה התפקיד שלנו כיהודים בתוך המארג השלם של האנושות וכמובן מה התפקיד הייחודי של כל אחד ואחד בתוך נסיבות חייו השונות.
גם כשהיוונים חקרו את העולם מבחינה מדעית ואת נפש האדם הם נעצרו בשאלה "איך הדברים עובדים" (בדיוק כמו המדע של ימינו), בעוד היתה חסרה להם השאלה המהותית יותר שסביבה עוסקת כל היהדות: "למה הדברים בכלל מלכתחילה קיימים?" ו"מה התכלית של כל הסיפור הזה שנקרה "החיים"?".
בנוסף, הגישה היוונית קידשה את ערכי היופי והאסתטיקה החיצוניים. כפועל יוצא הם קידמו מאוד את האדריכלות, הארכיטקטורה ותרבות פיתוח הגוף ושמו דגש עליון על הביטוי החיצוני והנראות של כל דבר. ביהדות אין חלילה ערך שדברים יהיו לא יפים, אולם זה משני. לא בכדי אנחנו משננים ושרים בכל ערב שבת "הבל החן ושקר היופי", ומאמינים כי "אין להסתכל בקנקן אלא במה שיש בתוכו". כמו כן ביהדות אין ערך לא לקדם את המדע, התרבות והאומנות, נהפוך הוא - יש להם חשיבות גדולה שכן הקב"ה נתן לנו אותם, אולם הדגש הוא על כך שיש להכניס לתוכם נשמה ואמת, אחרת סופם דווקא להביא לכליה. כך לדוגמא, מדע בלי נשמה יכול ליצור פצצת אטום ותרבות בלי מצפן ומצפון יכולה ליצור תכניות ריאליטי מטופשות.
מבט קצר על הרחוב הישראלי של ימינו יגלה כי אומנם ניצחנו אז בקרב מול אותה תרבות רעה וזרה, אבל המלחמה רחוקה מלהסתיים. את הגישה היוונית אימצנו היום כל כך חזק עד שנראה שהיא שולטת בכל. התרבות האמריקאית של ימינו נכנסה היטב לנעלים של קודמיהם היוונים ומנסה ללא הרף לשווק לנו את תרבותם שברובה חלולה ומנוונת. אנחנו מוזמנים להגדיל את הארוחה מלאת השומן ודלת הוויטמינים בשקל תשעים, לבקר בקניוני ענק בהם אורות הניאון והג'ינגלים ברקע החליפו את קרני השמש וציוץ הציפורים, לאסוף אלף "חברים" בפייסבוק במקום לפתח קשרי קהילה וחברות בריאים, להסתגר מאחורי מנעולי פלדלת במקום לשאול את השכנה ממול האם היא צריכה עזרה, להצביע עבור המועמד שמצטלם הכי יפה, ששכר גדוד יחצנים מוכשר יותר ושמפריח אמירות ריקות אשר ברור גם לאחרון בוחריו שאין בכוונתו ליישם, לפתח שרירים בחדר הכושר לא בשביל הבריאות אלא בשביל הפוזה, למצוא את מיטב בני הנוער שתויים ומבולבלים, להעריץ דוגמנים ודוגמניות ולא להכיר מי היו הרמב"ם והרב קוק, וכו' וכו' וכו'. אפילו הסוגפניות, כוכבות החג, כבר שכחו מזמן מי הן והן מתקשטות כיום בקרמים, קצפות ומזרקים נוטפי שוקולד ואלכוהול.
זה לא מאמר פסימי. נהפוך הוא. כל ילד יודע שאחת התכונות הבולטות של שמן הוא שהוא לא מתערבב עם חומרים אחרים. אפשר לנסות למהול אותו בחומרים כאלה ואחרים, אבל השמן-נשמה יצוף וישמור על זהותו.
הנחמה הגדולה היא שבכל אחד מאיתנו יש פח של שמן טהור סגור בחותם כהן גדול אשר לא ניתן לטמא. לא משנה מה עברנו, מה ראינו ומה נכנס לראשינו – עדיין אותו פח של שמן ממתין לנו בסבלנות של נצח שנפתח אותו. וכשזה קורה – מתרחשים ניסים. כשמדליקים את אותו פח שמן שבתוכנו פתאום אנו מגלים שהוא מוסיף והולך, מוסיף ודולק הרבה מעבר לכל הגיון והסבר.
בימי החג, באותם רגעים קדושים ומתוקים של התבוננות בשלהבות המאירות משהו בנשמה שלנו נדלק. אנחנו נטענים בכוחות חדשים שמזכירים לנו מי אנחנו ומה אנחנו באמת רוצים להשיג בימיי חיינו.
בנוסף לזאת, לפי החסידות חנוכה זה "החג של שלום הבית". חז"ל קבעו כי פסח זה "זמן חרותנו", שבועות הוא "זמן מתן תורתנו" וסוכות "זמן שמחתנו", כאשר התוספת המאירה היא כי חנוכה הוא, כאמור, "החג של שלום הבית". הגמרא מציינת ביחס לחנוכה: "מצות חנוכה – נר איש וביתו". בפשט, אדם מצווה על הדלקת נרות פיזית דווקא בביתו, כאשר בעזרתה הוא מוציא ידי חובה את כל בני הבית. בעומק הדברים, כל אדם מחויב לא רק להדליק פיזית נר חנוכה בביתו, אלא ממש להצית שם את אש האהבה. בשום חג אחר אין הכרח שיהיה בית. מצה אפשר לאכול אצל השכנים, בשופר ניתן לתקוע בבית הכנסת, בפורים אנו יכולים לקרוא במגילה אפילו בבית קפה ובסוכות אנו ממש חיים ברחוב.
בחנוכה, להבדיל משאר החגים, יש חשיבות מיוחדת דווקא לבית. מה זה אומר לנו בפועל? התשובה היא פשוטה – עלינו לגרום לאהובינו להרגיש עד כמה הם יקרים ומשמעותיים בעבורנו. אם בכל השנה אנחנו מחויבים לוותר, להקשיב בסבלנות, לפנק ולהתחשב, בחנוכה אנחנו צריכים לעשות השתדלות כפולה ומכופלת כדי להדליק את האור בבית פנימה.
חג אורים שמח, ניר אביעד
