"לקראת שבת לכו ונלכה" פרשת 'ויקהל פקודי' עם הרב דוד טימסית נס ציונה

"לקראת שבת לכו ונלכה" פרשת 'ויקהל פקודי' עם הרב דוד טימסית נס ציונה

בכל הקמת המשכן וכליו ע"י בצלאל והעושים במלאכה, המפורטים אחד לאחד בפרשתנו, נאמר "ויעש". 

• "ויעש את הקרשים". 
• "ויעש את הכרובים". 

"ויעש את המנורה". ועוד רבים. זולת דבר אחד – "ויהיו הכרובים פורשי כנפים למעלה..." מדוע לא נאמר "ויעש" את הכרובים פורשי כנפיים? מה פשר הדבר "ויהיו"? וכי מעצמם פרשו כנפיים? אלא כאן התורה באה לתת לנו מקום להתבונן וללמוד את היסוד הבא; 'ארון העדות', היה הכלי היחיד שניצב בקודש הקדשים, בזכות שהיה מקום משכן ללוחות ולתורה הקדושה, שהיא בעצם הצורך הקיומי הבסיסי ביותר של העולם, כפי שנאמר בפרשת תרומה: "ונתתה אל הארון את העדות אשר אתן אליך". לפיכך זכה הארון שהכרובים 'פורשי הכנפיים' המסמלים את השאיפה התמידית למעלה, יהיו ניצבים עליו ולא על כלי אחר במקדש. שזה בעצם מסמל את היסוד שבו פתחנו, מתוך העובדה שיכולת "פריסת הכנפיים" במשכן ניתנה למי שכביכול זן וממלא את נפשו ב'מזון' הרוחני. אבל מדוע נאמר "ויהיו"? כיוון שהכרובים החופפים על התורה, אין כמותם בכל כלי המשכן לחוש כביכול "מלאים" ו"מסופקים", מימילא אין צורך לציין את פריסת כנפיהם ב'עשיה', אלא הם כביכול פורשים את כנפיהם מעצמם, כדי לסמל לנו, כי מי שנושא בגופו את התורה בבחינת "ותורתך בתוך מעי" והיא הבסיס עליה הוא מכונן את חייו, הרי מלבד זאת שגופו הוא בבחינת "קודש קדשים" ויש לו את הכלים להתרומם לרבדים יותר גבוהים, אלא מובטח הוא שיהיו 'כנפיו' פרושות למעלה מאליהן. זה בעצם התוספת על הנחת היסוד שבה פתחנו. לומר, כי חזקה עליו שיתמיד להתקדם בדרכי האל, להשיג ולדעת עוד ולא ישקוט על שמריו ולא יהא שבע במצב כלשהו, אלא כאותן כנפיים הפרושות למרומים.
         
מן התובנה הגבוהה של הפרשה, שמגלמת בתוכה את הנחת היסוד שבה פתחנו, נשוב אל ה'משכן' הפרטי שלנו. גבר או אישה השוקדים על לימודיהם או על עבודתם, בידיעה שבן הזוג שנפרדו ממנו בבוקר וייפגשו בו שוב לאחר עיסוקם. הוא עבורם "חוף מבטחים", מקום לעגון בו את הנפש. ללא ביקורת וללא התניות. מקום של תמיכה ועידוד. מקום של הבנה ואכפתיות. הרי שלא זו בלבד שבזמן עיסוקם הם נינוחים ורגועים הרבה יותר, מפני שהמוח אינו 'תפוס' במחשבות של "מה מחכה לי אחרי", ועל כן יש מיצוי טוב יותר של כלל היכולות שלהם, הריכוז איכותי יותר. אלא יתרה מכך, יש בכוחה של זוגיות בריאה יציבה ותומכת, לעודד ולדרבן את כל אחד מבני הזוג. לתת ביטוי לרצון הטבעי של הנפש "לפרוס כנפיים". לתור אחר אתגר חדש, ללמוד נושא חדש, ליזום פעילות ברוכה זו או אחרת ובשתי מילים - לעשות חיל. כאותן הכרובים שכנפיהן פרושות למעלה.

לעומת זאת, כאשר השהות עם בן הזוג, זה עוד 'משהו' שצריך להתמודד איתו בנוסף על המטלות הרבות. הרי שמעבר ל'תפיסת' המחשבה בזמן הלימוד או העבודה בכמה קשה היה אמש וכמה לא נעים יהיה היום, הפוגמת באיכות העיסוק, בודאי שלא תהיה "פריסת כנף" אפילו אחת. משום שישנה תחושה של "אין בעד מה", "למה אני צריכ/ה את זה". אם ההתמודדות עם הקיים קשה לי ומעיקה עלי ברור שאין לי חשק לאתגר נוסף.

שאלו את עצמכם. האם כאשר אתם שבים הביתה אל בן הזוג, אתם חשים בשביב של לחץ שעולה לו בבטן או שנסוך על פניכם רוגע כמו הרגשה של "התחברות למטען" לקבל אנרגיות? במידה והאפשרות השנייה היא חיובית מצבכם מצוין, במידה ולא, בחנו את עצמכם כמה מן המשפטים שאתם מדברים זה עם זו שייכים ל"משפחת" העידוד והתמיכה וכמה מהם ל"משפחת" ה"איפה הבעיה שלך"? כדוגמת: "בטח שהראש שלך 'מתפוצץ'. למה את נכנסת לפרויקט של ניקיון לאחר יום עבודה? את צריכה לדעת לפעמים להתעלם מהלכלוך"?! אם משפטים מ"משפחה רעה" זו מסתובבים לכם בבית? כדאי לכם 'להפשיל שרוולים' ו..לעבודה. אתם עוד עשויים לגלות שיש לכם 'כנפיים'! 
ויהי רצון שנזכה כולנו לישועת ה' על עמו ישראל בקרוב ממש אמן.

הדלקת נרות שבת במרכז 17:25
צאת שבת 18:23
 שבת שלום ומבורך
 הרב דוד טימסית נס ציונה