פרשת "שמות" – עבדים היינו במצרים. עתה בני חורין? עם ניר אביעד
07.01.21 / 10:51
פרשת השבוע עם ניר אביעד- שוב, כמידי שנה, אנו מתחילים לקרוא מחדש בחומש "שמות", נזכרים במילות השיר שמתנגן בכל בית בליל הסדר "עבדים היינו במצרים" ונקראים לברור פנימי האם גם המשך מילותיו של אותו השיר – "עתה עתה בני חורין" – נכונות ומתארות את מצבינו?
פרשת "שמות" – עבדים היינו במצרים. עתה בני חורין? עם ניר אביעד
במציאות ההיסטורית מצרים הייתה ארץ של עבודה זרה, טומאה וסבל לעמינו והיא שייכת לעבר, אולם במציאות הרוחנית הנצחית מצרים עדיין חיה וקיימת בכל אחד מאתנו והיא מה שעושה מייצרים – מציאות רוחנית של צמצום הדעת לדברים והתעסקויות קטנות. גם היום אנחנו מתמודדים עם הכוח של מצרים בנפש של כל אחד ואחת. המסע שעברו אבותינו, עליו נתחיל לקרוא בפרשה הנוכחית, הוא סיפור היסטורי מרשים, אבל חשוב הרבה יותר - הוא סמן דרך והנחייה חיה ונושמת למסע הרוחני שכל אחד מאתנו יכול וצריך לעבור בחייו שלו כאן ועכשיו 3,300 שנה לאחר קרות אותם אירועים. כל אחד כלוא ונמצא במייצר כזה או אחר והיציאה מגלות לגאולה ומחרות לחופשי זוהי משימת החיים העיקרית שלנו.
כניסת שבת פרשת השבוע עדכון שבועי
"מצרים" זה, כאמור, לא רק מקום פיזי. זו בעיקר התפיסה שקוראת לנו לא לחשוב על שום דבר שמעבר להוויה הגשמית שלנו, לא להתעסק בתכלית, להיות כבולים לתפיסות שטחיות על החיים, לחשוב ולחיות בתוך שבלונות וכמובן לא להכיר במציאות של הבורא. ברגע שעם ישראל התחיל לחשוב על מצבו ולהתנגד פרעה הכביד עליהם את העבודה ודרש מהם להכין את הלבנים לבניית המבנים בעצמם. פרעה (מלשון פרוע) ידע שברגע שהאדם קצת עוצר וחושב על מצבו בעולם הוא יבין שהוא לא רוצה להיות יותר עבד. במציאות של היום פרעה (שהוא כאמור כוח רוחני שקיים בעולם וגם בכל אחד מאתנו) מוסיף לנו שעות עבודה, מוסיף מטלות, מוסיף מחויבויות חברתיות, מוסיף הסחות דעת כמו סמארטפונים, מסכי פלזמות ענקיים, תוכניות ריאליטי מטופשות ועוד ועוד. העיקר – לא להתבונן בעצמינו ולחשוב על המטרה של המסע הזה שנקרא "החיים".
רבי נחמן מברסלב כתב "מה שהעולם רחוקים מהשם יתברך ואינם מתקרבים אליו הוא רק מחמת שאין להם ישוב הדעת ואינם מיישבין עצמן...", כלומר אין להם זמן לחשוב בנחת ובשקט על חייהם. "יישוב הדעת" פירושו לעצור ולשאול: מה אני מרוויח מכל מרדפי העולם-הזה האלה? לאן אני רץ? מה מטרת החיים? לשם מה בעצם שווה כל המאמץ והסבל שלנו אם עוד מעט במילא נמות ולא יישאר מאתנו דבר? משום מה את חוסר הידיעה לשאלות החשובות באמת אנחנו לרוב מקבלים בשוויון נפש. אם בני אדם היו מיישבים דעתם הם היו מבינים שהכסף, הכבוד וההצלחה אינם קניינים אמתיים המעשירים את ה"אני" שלהם לנצח, אלא אך ורק הקרבה לקב"ה ולדרכי המילוט שהוא נתן לנו מהעבדות.
כל אחד יכול לחשוב בינו לבין עצמו היכן הוא כלוא ומה הן התבניות המחשבתיות והרגשיות שמעכבות מבעדו להיות אדם שמח, נינוח ואוהב יותר. רובינו חיים ברמת תודעה כזו שהדברים די ידועים לנו, ובכל זאת אנחנו מפחדים לעשות שינוי. אנחנו מפחדים לעזוב עבודה לא טובה, אנחנו מפחדים להתחייב לתחביב שתמיד חלמנו עליו, אנחנו נרתעים מלהתחיל להתעמל ולשנות הרגלי תזונה ואנחנו לא מצליחים להיות יותר אדיבים, אוהבים ונותנים כפי שהיינו באמת רוצים להיות.
לפער הזה בין מה שאנחנו מבינים שנכון לנו לעשות לבין מה שאנחנו עושים בפועל קוראים פרעה. פרעה זה מלשון פער, עורף והפרעה. מבחינה רוחנית פרעה יושב היכן שממוקם הצוואר והעורף ומונע מהידע שישנו בשכל לרדת אל הלב שמרגיש ואל הידיים והרגליים שמבצעות.
הפרשה מחדדת את סוגיית הגלות ומחירה. גולה זה מצב נפשי ולא בהכרח טריטוריאלי. אפשר לחיות בא"י ועדיין מנטאלית לחוות גלות וריחוק, שכן גלות זה כשבן האדם רחוק מעצמו, מהנשמה שלו, מהאמת. זה מצב שבו האדם תקוע בשאיפות וברצונות קטנים והוא לא מתפתח ועסוק בבנייה של עולם פנימי וחיצוני טובים יותר. כולנו בסוג של גולה ולכן כולנו נדרשים להוסיף את ה-א' (האות א' מסמלת את האלוקות) ולהגיע מגולה לגאולה. החומרים של הגולה והגאולה הם אותם חומרים – היחסים במשפחה שלנו, הקשר עם בן/בת הזוג, היחס לילדים, למקום העבודה, לחבר, לשכן במעלית, לנהג לידי בכביש וכו'. השאלה היא האם אנחנו מכניסים לאותן התמודדויות רגילות של החיים את החתירה למשמעות והשאיפה לאלוקות.
לא צריך לשנות את החיים, לא צריך להרחיק עד לאשרם בהודו או להסתגר בישיבה במאה שערים. הגאולה היא בלרומם את החיים שלנו כפי שהם, בלהכניס את הטוב ליום יום. לא לחיות רק את הרגע, לא לחיות "בשביל לחיות", אלא לעשות את זה עם כוונה, עם משמעות.
יכול להיות אדם שגופו משוחרר, אולם הוא כלוא בתוך בית סוהר של מחשבות שליליות, פחדים ותסכולים. ישנם בנינו אנשים שנוסעים במרצדסים חדישים, גרים בווילות גדולות, בעלי משפחות לתפארת ובריאות טובה, ובכל זאת הם שבויים בתוך ייאוש ועצבות וכל דבר קטן שלא קורה כפי שהם מתכננים שובר את רוחם. לעומתם, ישנם בני אדם שאנשים אחרים שולטים על גופם ומשעבדים אותו פיזית, אולם מבחינה מנטאלית הם משוחררים כציפורי דרור.
יוסף הצדיק הוא דוגמא נפלאה לאדם שהיה בתחתית התחתיות של הכלא המצרי, אולם השכיל להישאר אדם חופשי ברוחו. כמוהו ישנם לא מעט סיפורים מימי השואה על צדיקים וצדיקות שגם בלב מחנה השמדה שמרו על נפשם הזכה והחופשית ואף נוגש וצורר לא הצליח לקחת מהם את האמונה בטוב של הבורא ובטובו הבסיסי של האדם.
ההבדל בין השניים הוא שהאחד חווה גאולה ואילו השני חי בגלות. הם יכולים לחיות את אותם נסיבות חיים, אבל המוח שלהם יהיה במקום שונה לחלוטין. המפתח אל החופש והאושר נמצא בכיס של כל אחד מאתנו. אין טעם להאשים אנשים אחרים או את נסיבות חיינו במצבנו. אנחנו מצד אחד הסוהרים, אך מהצד השני יכולים להיות גם המשחררים של עצמנו. הכול עניין של בחירה והשקפה.
איך יוצאים מהפלונטר הזה? איך בורחים מהמטריקס? חכמינו זיכרונם לברכה המשילו את התורה לחבל הצלה שזורקים למי שטובע בנהר. בדורנו, למרבה הכאב, רבים רואים בה משהו ארכאי ואולי אפילו פרימיטיבי, אולם אדם אמיתי, שניגש אל הטקסטים והפרשנויות בעיניים נקיות יגלה עולם ומלואו עשיר בכלים עכשוויים להתמודדות בריאה עם חיינו כאן ועכשיו.
שלמה המלך, החכם באדם, כתב על התורה: "עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר. דרכיה דרכי נועם, וכל נתיבותיה שלום". מי שמעט פותח את ראשו וליבו, בקלות ימצא בה תשובות אמיתיות ורציניות לשאלות שכולנו מתמודדים איתן ובראשן כיצד להיות בני חורין. עצם הקריאה על פרשות השבוע, עצם שאלת השאלות הנכונות, עצם העיסוק בעשיית טוב לסביבה תוך ניסיונות להילחם באגואיזם המולד והנרכש שקיים בנו, עצם הרצון ליצור סביבנו "אויר טוב" שיטיב גם לזולת - הם אלה שמחדירים אור לחיים ומקרבים אותנו אל דרכי הנועם, נתיבות השלום והמפתח אל החופש.
שבת חרות ושלום, ניר אביעד
זמני כניסת שבת ופרשת השבוע - כל שבוע באתר נס ציונה נט המקומון המוביל בעיר!
