רשמים מטקס האזכרה לנרצחי מחנה טרבלינקה שנערך בנס ציונה
09.04.21 / 14:30
תחת הכותרת "אני הסנה הבוער ואתם תשארו כאן כדי לספר"
- סיפרה תושבת העיר שרה שלף לתלמידים ב"זיכרון בסלון" על משפחתה שנספתה בשואה.
היא אף נשאה דברים בעצרת הזיכרון ליד מציבת הנספים בבית העלמין נס ציונה
ראו סירטון:
להלן הסירטון:
ולהלן שוב סיפורה של שרה (אדלר)שלף
פנו אלי מאגף הנוער ובקשו ממני לשתף את סיפור משפחתי ,מנקודת מבט של דור שני. ההסתייגות שהייתה לי מ"לפגוש " בני נוער בזום, חלפה אחרי מספר דקות ונשאבתי פנימה.
נשאבתי לסיפור ההישרדות של הורי. אמי מדכאו ורוונסברוק ואבי מאושוויץ.
יותר מההישרדות , בחרתי לספר לבני הנוער ( דור רביעי) מה משמעות החיים בבית של ניצולי שואה : אמא המתעוררת בלילות מתוך חלומות זוועה, הידיעה שאני חייבת להיות "ילדה טובה" כדי לא לצער אותם.
לדעת שאחזור לבית הספר מחופשת הקיץ, המורה תשאל להיכן ולמי נסענו, ואני אשתוק...אין לי למי לנסוע. אין לי משפחה. סבא וסבתא , דודים ודודות.
להיות דור שני ,זה לשאת על הכתפיים את הצוואה " לזכור ודבר לא לשכוח". לסיים את האוכל כי אוכל לא זורקים... לא להרגיז את אמא בשום אופן כי היא תצעק : "את הורגת אותי ...לא השואה".
דור שני זה להבין שאמא (וסבתא) לא סורגת כי ברוונסבריק ,הייתה "בשטירקריי" בחדר בו סרגו האסירות כובעי צמר וגרביים לנאצים...
לזכור שיש ימים שהיא בחדר ,עם סמרטוט על המצח כי הראש מתפוצץ לה בעקבות המכה שפתחה את ראשה בדכאו. מכה שחטפה מידי קאפו יהודיה.
היו רגעים אחרים : רגעים שאבי הביט בי בגאווה כשהגעתי הביתה במדים ואז אמר :" הבת שלי ואני ניצחנו את היטלר. היא חיילת בצבא של המדינה"
אבי שנשא על זרועו את המספר : 4693 B ואמר לרופא בחדר טראומה ב"אסף הרופא" : היטלר לא הרג אותי ,רואה את המספר? אז זה ( החייאה) יהרוג אותי?
שעה וחצי מול בני נוער קשובים להם העברתי את לפיד הזיכרון , את הסנה הבוער עליו כתוב " דבר לא לשכוח – עד דור עשירי, עד שוך עלבוני ,עד כולם"
הבוקר שיתפתי את תלמידי כיתות ה-ו ב "ראשונים". הערב אתארח בסלון של אסתי כהן מרחובות ומחר אשא דברים באנדרטת הזכרון של מחנה טרבלינקה, שם נשרפה ועלתה בלהבות כל משפחת כ"ץ, משפחת אמי ז"ל.
תודה לאגף הנוער בעיר שנתן לי את הבמה המכובדת להשמיע, לשתף ולשמוע.
"ומיליוני עיניים בוהות בי עכשיו, איך אוכל לוותר . אני האחרון שנשאר כדי לספר".
