והניגון איננו חוזר... געגועים  ל נ ת ן   א ל ת ר מ ן   ז"ל.

נתן אלתרמן (1970-1910), יליד ורשה, אשר עלה ארצה ב1925 - התחיל את דרכו כמשורר על סף שנות השלושים של המאה העשרים, עת פירסם את ספרו הראשון "כוכבים בחוץ" בו תיאר בעט אמן עיר קטנה ונאיבית – על בארותיה, כיכר השוק שלה והיונים שעל כרכובי בתיה – עיר העולה כאילו מבין דפיו של ספר אגדה נושן.

אלתרמן נמשך  אל השירה האוּרבּנית, החושפת את העיר- הכרך על רבדיהם העמוקים ובשירתו העיר היא גיבורה ראשית, אף יותר מהמשורר-ההלך הסובב ברחובותיה – למן "שירים מפריז" (אסופה שכתב בשנות לימודיו בצרפת), דרך "כוכבים בחוץ", "עיר היונה", "שירי מכות מצרים", "שמחת עניים" ו"חגיגת קיץ".

אולם תהילתו והשפעתו העצומה, גם הפוליטית במידה רבה, לא באו לו בזכות שיריו האוניברסליים, אשר כבודם במקומו מונח. אלא בזכות כתיבת "הטור השביעי", מדור שבועי פובליציסטי-מחורז, שהיה אחד מאבני היסוד של שנות המאבק להקמת המדינה ובדור הראשון של מדינת ישראל.

הטור הופיע במשך יותר מעשרים וארבע שנים – מ-5 בפברואר 1943, באותו מקום בעיתון יום שישי של "דבר", עיתון הסתדרות העובדים ובימים ההם כלי הביטוי הנפוץ והמשפיע ביותר בארץ: בעמוד 2, בטור השביעי, הקיצוני משמאל, ומכאן שמו.

עיון מקיף בטורים מעלה, שאלתרמן אכן הפגין, בדרך כלל, עמדות מרכזיות ומוסכמות על הרוב, אותן הוא עצמו הגדיר כ"אקטיביסטיות". אך גם יצא לא אחת נגד השלטון וראשיו בנושאים כגון התנגדות לפירוק הפלמ"ח בעת מלחמת העצמאות, שביתת הימאים, היחס לערביי ישראל, התנגדות לקשרים עם גרמניה וטיפול כושל של הרשויות בתחום העלייה והקליטה.

בסך הכל ראו אור כ-700 טורים, רובם מחורזים ומיעוטם – בעיקר לאחר שנת 1959 – בפרוזה. טוריו של אלתרמן זכו להצלחה רבה ואלפי קוראים המתינו להם מדי יום שישי בבוקר. הם אף היו נושא מרכזי לשיחות סוף השבוע, ואמנים ושחקנים נהגו להקריאם במסיבות ובהופעות. לא מעטים מהשירים הפכו לנכסי צאן ברזל של האתוס הציוני והישראלי, כגון "מגש הכסף" ו"נאום תשובה לרב חובלים איטלקי לאחר ליל הורדה".

בחרתי להביא כאן מתוך המדור "הטור השביעי"

כמה משיריו הידועים ביותר שליחם לא נס ולא ינוס לעולם ואפתח בשיר כמעט לא מוכר, העוסק ביציאה לחרות  של "עם עבדים" ופורסם בפסח תש"ט.

נוּן 

בְּבִקְתָּה מִתְמוֹטֶטֶת מִיּשֶׁן,

עִם אֶחָיו בְּחַסְדֵי אֵל חַנּוּן,

הִתְגּוֹרֵר לוֹ אֵי-אָז אִישׁ בְּגשֶׁן,

אִישׁ-עִבְרִי פָּלְמוֹנִי וּשְׁמוֹ נוּן.

בְּעֻמְקֵי סֵפֶר-שְׁמוֹת – שָׁם שָׁקַע הוּא

בֵּין מִכְרוֹת רַעַמְסֵס אוֹ פִתֹם.

וּלְמוֹפְתִים נוֹרָאִים לֹא חִכָּה הוּא

כִּי אָמַר הוּא: מוֹפְתִים? מַה פִּתְאֹם?

תַּחַת שֵׁבֶט נוֹגֵשׂ הַקּוֹרֵעַ

מֵעָלָיו אֶת עוֹרוֹ הַצָּהֹב,

דֹּם הִלֵּך, הוּא, אָדִיש וְיָגֵעַ,

וְלִבּוֹ לֹא נִשְׁבַּר מִמַּכְאוֹב.

וּבְאוֹתָהּ הֲלִיכַת עֲצַלְתַּיִם

הוּא נִגַּשׁ וְאָסַף אֶת כֵּלָיו

בְּיוֹם צֵאת יִשְרָאֵל מִמִּצְרָיִם…

כָּאָמוּר שָׁם בַּסֶּפֶר הָעָב.

וְהִדְלִיקוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ

אֶת מוֹפְתֵי לֵדָתוֹ שֶׁל הָעָם,

וְרָתְחוּ הַתְּהוֹמוֹת וְסָעָרוּ

וּלִשְׁנַיִם נִקְרַע הַיָּם – –

אֲבָל גַּם אֶת הַיָּם הַקָּרוּעַ,

וְהַמָּוֶת מִשְּׁנֵי עֲבָרָיו,

הוּא עָבַר, עִם סַלּוֹ הָקָּלוּעַ,

כְּדָבָר הַמוּבָן מֵאֵלָיו.

וְהַקְּרָב לֹא נָתַן בּוֹ צְמַרְמֹרֶת

וְלִבּוֹ עוֹד עִקֵּש וּמַחֲשֶה–

כָּךְ הִגִּיעָה אִתּוֹ הַמָּסוֹרֶת

אֶל פְּסוּקֵי "אָז יָשִׁיר משֶׁה"…

אֲבַל אָז, עֵת גֻּלְגַּל כְּמוֹ רַעַם

שִׁיר-הֶחָג בְּאַדִּיר עַל הַחוֹף, –

אָז (גַּם נוּן לֹא יָדַע עוֹד מַה-טַּעַם...)

בּוֹ הָשְׁבַּר לְבָבוֹ כִּי בָא סוֹף…

הוּא זָכַר אֶת הַטִּיט וְהַחֹמֶר,

וְזָכַר אֶת הַשּׁוֹט בְּאָדֹם,

וּפְצָעָיו שֶׁהֶחֱרִישוּ בְלִי אֹמֶר,

צְעָקָה נָשְׂאוּ יַחַד פִּתְאֹם.

הוּא זָכַר הַמּוֹפְתִים שֶׁבָּאָרֶץ,

הוּא זָכַר אֶת הַחֹשֶׁך-וָדָם,

הוּא זָכַר הַתְּהוֹמוֹת שֶׁסָּעָרוּ,

הוּא הֵבִין

כִּי נִקְרַע לוֹ הַיָּם – –

בְּיָדוֹ הַשְּׂעִירָה כְּמוֹ יַעַר

אֶת רֹאשׁ בְּנוֹ הוּא הֶחֱלִיק בְּעֶדְנָה.

וִיהוֹשֻׁעַ (בִּן-נוּן) עוֹדוֹ נַעַר,

עוֹדוֹ נַעַר קָטָן בַּגַּדְנָ"ע…

בְּעֻמְקֵי סֵפֶר-שְׁמוֹת הִתְיַפֵּחַ

אִישׁ זַקֵן מִפְּשׁוּטֵי יִשְׂרָאֵל –

וְהֵאִיר אָז אוֹתוֹ הַיָּרֵחַ,

הַדּוֹלֵק מֵעָלֵינוּ הַלֵּיל

פסח תש"ט

(מתוך הטור השביעי 

תחרות לנסיון !

בשירו " תחרות לניסיון" מתאר אלתרמן תחרות בין ארבע חרויות : חופש הדיבור, חופש הדת, חופש ממחסור וחופש מפחד.

אַרְבַּע חֵרֻויּוֹת נוֹדָעוֹת לִתְהִלָּה
הֶחְלִיטוּ, בִּנְשֹׁב רוּחַ־סְתָו קַלִּילָה,
לַעֲרֹךְ תַּחֲרוּת בְּרִיצָה, לְשֵׁם שְׂחוֹק,
וַאֲשֶׁר תְּנַצַּח - זֵר יֻתַּן לָהּ כַּחֹק.
אָז נִצְּבוּ בְּשׁוּרָה אַרְבַּעְתָּן, לֵאמֹר :
הַחֹפֶשׁ מִפַּחַד,
הַחֹפֶשׁ מִמַּחְסוֹר,
וְחֹפֶשׁ הַדָּת,
וחֹפֶשׁ הַדִּבּוּר,
וּסְבִיבָן - הַקָּהָל וְרָאשֵׁי הַצִּבּוּר.

לפני שהחל המרוץ הופיע יצור מוזר, צולע וגוץ – "חופש הסילוף" המבקש גם הוא להתחרות.
ו... כבר ניחשתם, הוא המנצח. וכשהתקיימה תחרות נוספת, שוב חזר וניצח.

- הַסִּלּוּף זֶה טִיבוֹ ! הוּא מַצְנִיעַ פָּנִים,
הוּא מַתְחִיל בְּרִיצָה
לְמֶרְחַקִּים קְטַנִּים !
הוּא מַתְחִיל בְּתַחְרוּת־נִסָּיוֹן, קַו לָקָו,
אֲבָל בָּהּ מְאַמֵּן הוּא אֶת כֹּחַ רַגְלָיו...
וְלָכֵן, אִם יַרְשֶׁה הָעוֹלָם לוֹ לָרוּץ
הוּא יָכוֹל, הַחִגֵּר הַלָּזֶה וְהַגּוּץ,
לַעֲבֹר כָּל תִּקְווֹת לְאֻמִּים, כָּל חֲלוֹם,
וּלְהַגִּיעַ רִאשׁוֹן
אֶל מַטְּרוֹת הַשָּׁלוֹם !
הַנּוֹתְנִים לוֹ לָגֶשֶׁת לִשְׂדֵה הַתַּחְרוּת
מַנְחִילִים לְמַפְרֵעַ תְּבוּסָה לַחֵרוּת !

אלתרמן מסביר את הסיבות לנצחון הסילוף. הוא מתחיל בריצה למרחקים קצרים וכך הוא מאמן את רגליו. ולכן:

"הנותנים לו לגשת לשדה התחרות - מנחילים למפרע תבוסה לחרות".

"ארץ ערבית"

אלתרמן היה "בטחוניסט" בעמדותיו בדרך כלל וכיום מן הסתם היה מבטא קונצנזוס בשאלת יחסי ישראל פלשתין ואולי אף ימינה מכך....

לדוגמה:

 בתגובה על הצהרת מנהיג ערבי כי ארץ ישראל היא ארץ ערבית, כתב את השיר הבא :

נוצצים כוכבי ליל במצמוץ

וזורעים את אורם הרעוד

על העיר השוקטת אל-קודס

שחנה בה המלך דאוד.

ומשם הם צופים ורואים

את העיר אל-חליל ממרחק,

עיר קברו של האב אברהים,

אברהים שהוליד את איסחק.

ומשם קו אורם השנון

אץ לצבוע בזוהב אורו

את מימי הנהר אל-אורדון

שיעקוב במקלו עברו.

לילה צח. ברמיזה אורירית

נוצצים כוכבי ליל כחוק

על הריה של ארץ ערבית

אשר מוסה ראה מרחוק.

(שיר זה לא פורסם בחיי המשורר. מצאה אותו בתו, תרצה אתר בעזבונו).

-----------------------------------------------------------------------------

במה אלתרמן אקטואלי היום ?

ניתן לשירתו לדבר :

כה אמר השטן

" …אז אמר השטן : הנצור הזה

איך אוכל לו.

איתו האומץ וכשרון המעשה

וכלי מלחמה ותושיה עצה לו.

ואמר : לא אטול את כוחו

ולא רסן אשים ומתג

ולא מורך אביא בתוכו

ולא ידיו ארפה כמקדם,

רק זאת אעשה : אכהה מוחו

ושכח שאיתו הצדק.

כה דיבר השטן וכמו

חוורו שמים מאימה

בראותם את השטן בקומו

לבצע המזימה" .

הערה:

אלתרמן מן הסתם התכוון כאן לערעור אמונתנו בצידקת הדרך הציונית אל מול טענות אויבינו. אך טיעונו זה כוחו יפה לו לשיטותיו של השטן לערעור אמונה כלשהי בכל דרך...