כתב ידיעות אחרונות הנס ציוני, ליאור בן עמי, ריגש בטור אישי יוצא דופן, על כדורגל, חברות ושכול.
25.10.24 / 10:33
כבר 15 שנה שליאור בן עמי וקבוצת חברים ובהם יוסי חבני שבתו שקד נרצחה בנובה, משחקים יחד כדורגל בתיכון בן גוריון.
הטור הבא התפרסם ערב שמחת תורה ב- ידיעות אחרונות Yedioth Ahronoth, במוסף "כה זקוקים לנחמה" שערך Yuval Niv. צילום: Ofir Shaked
קטע מתוכו:
יוסי חבני נזכר ברגע הביזארי הזה לאחרונה, אחרי הרמת הכוסית שהוא עשה לנו במגרש לרגל ראש השנה. "חולה עליך כשאתה כועס", צחק. הוא פתח יין, פרס דובשניות, תפוחים, דבש. אמר בעיניים אדומות שבתו שקד ז"ל הייתה רוצה שהוא יעשה את זה.
זו הייתה התבצרות לכל דבר, רק בלי בלוני גז וכאלה. ישבתי על האספלט, באמצע מגרש הכדורגל שבתיכון בן גוריון, סביבי כדורים שורקים, כדורי רגל שורקים, וסירבתי לזוז.
יום שני הוא יום הכדורגל שלנו. כבר 15 שנה ככה. כל נס ציונה יודעת. ובכל זאת, קבוצה של צעירים שצצה מאיפשהו השתלטה לנו על המגרש וסירבה לזוז.
החברים שלי התייאשו וכבר היו בדרך לרכבים. "אתה בא?" קראו.
"אני נשאר להפריע", צעקתי מהאספלט. "אם אנחנו לא משחקים כאן, אף אחד לא ישחק".
אם היה צריך, הייתי קושר את עצמי לקורת השער ללילה. זה היה סוג של "תמות נפשי עם פלשתים", גרסת הכדורגל. שהחבר'ה שהגיעו לפה ילמדו לא להתעסק עם האהבה שלנו.
יוסי חבני נזכר ברגע הביזארי הזה לאחרונה, אחרי הרמת הכוסית שהוא עשה לנו במגרש לרגל ראש השנה. "חולה עליך כשאתה כועס", צחק. הוא פתח יין, פרס דובשניות, תפוחים, דבש. אמר בעיניים אדומות שבתו שקד ז"ל הייתה רוצה שהוא יעשה את זה.
אפשר לזכור את הפעמים שבהן לא שיחקנו כדורגל. זה קרה ביום שני שאחרי 7 באוקטובר וגם בשני שאחריו. בשבוע השלישי כבר התייצבנו כרגיל. זה היה כדורגל מוזר, מאולץ כזה. לא ידענו אם זה תקין לעשות משהו שלא מוגדר כקיומי כשכל כך הרבה סבל סביבנו, כשמוזיקה, תחביבים וצרכים אחרים נדחקים מפני המציאות שבחוץ.
אז מה, בועטים כרגיל? אולי. רק שהרגליים היו כבדות, והאוויר היה סמיך. ומיסטי כזה. מסביב הייתה דממה. העיר כאילו הסתגרה. רק רוחות רפאים הסתובבו בחוץ. לא רבנו בינינו כמו תמיד. מדי פעם היו אזעקות, שאילצו אותנו לרוץ אל מאחורי השיחים. ובתחילת המשחק עמדנו דקת דומייה לזכר שקד של יוסי, שנרצחה בנובה.
מה בן אדם רוצה? אני באמת שואל. לא ביקשנו קוויאר, לא שמפניות. כלום. קצת בעיטות, פה ושם גולים, חולצה רטובה מזיעה וזהו. דלק להמשך החיים, שאתם יודעים מה כוללים. העולם מסביב מתמוטט. כטב"מים, חות'ים, חברות תעופה מבטלות קווים, מדינות קוראת לאזרחיה לעזוב, משאירות אותנו לבד.
אבל אני לא מרגיש לבד. הוא שם, קבוע, מחכה לנו. מאפשר לנו לשעתיים שוב להיות ילדים. להיות חסרי מחשבות. להתנשף ברגעים חסרי אוויר. לריב כמו פעם. ואם צריך, להתבצר במגרש.
שעתיים שבהם יש רק את השער שממול. וכדור שצריך לעבור בתוכו.
עוד על שקד חבני ז"ל- מפי אביה, ראו בכתבתנו זו: