עכשיו צריך ללכת להציל אנשים... כך סימס עמרי מיכאלי ז"ל מנס ציונה לחברו ויצא לקרב ממנו לא שב !

(בתמונה התחתונה - עמרי ב2014 בטקס קבלת הצל"ש מהרמטכ"ל בני גנץ)

עכשיו צריך ללכת להציל אנשים... כך סימס עמרי מיכאלי ז"ל מנס ציונה לחברו ויצא לקרב ממנו לא שב !

מאת: אבי בן דוד

לפגוש הורים שכולים שיקירם עדיין מוטל לפניהם  - מטאפורית, זו לא משימה פשוטה. אך נפל בחלקי היום לפגוש הורים מהסוג שהכרנו פעם, הסוג האצילי, הכובש פנימה את כאבו הנורא. הסוג המתרחק מחשיפה ושותק בעיקר, שתיקה מהדהדת הקורעת את קירות הלב.

פגשתי את רינה ומיקי ההורים והאח תמיר, בדירת ההורים בנס ציונה, בה התגורר עמרי ז"ל לסרוגין, וגם בדירה שחלק בתל אביב עם בת זוגו רון. 

עוד באתר נס ציונה נט: 

לווייתו של עמרי מיכאלי - הלוחמים מהצוות נשאו את ארונו, כולל הפצועים.

צפו בווידאו : הוריו של רס"ן (מיל') עמרי מיכאלי ז"ל במסר לחבריו וללוחמים בחזית.

האם, רינה, מורה לחינוך מיוחד, העדיפה לא לדבר. ואילו האב, מיקי, מומחה לגידולי מים בעיסוקו, ניאות לאחר שכנוע מצידי לשתף ולו במעט, את הסיפור על בנם עמרי ז"ל, השלישי מבין ארבעת בניהם.

משפחת מיכאלי הגיעה לנס ציונה לפני כעשור, עת עזבו את קיבוצם, כפר רופין, בו חיו כל ימיהם ועברו למרכז בעקבות בניהם ונכדיהם ששניים מהם מתגוררים בנס ציונה. 

לנס ציונה הם הגיעו ביוזמת חבריהם הטובים ומחותניהם, רחל (לבית פלדמן) ועוזי ברקוביץ וכאן חי גם עמרי בעשור האחרון. כלומר כשלא היה בחו"ל עקב עיסוקו בשיווק מוצרים בטחוניים, כשלא היה בתל אביב עם רון בת זוגו        ו.. כשלא היה במילואים.  שם היה מספר פעמים בשנה, בלי חשבון למס' הימים הנדרש וזאת מלבד "קפיצות" ביוזמתו בכל ארוע יוצא דופן באיו"ש, אליו הוזנקה "דובדבן".

וכך, מובן מאליו כי בשבת בבוקר לא המתין עמרי לפקודות, אלא יצא עם בוקר דרומה, מצטרף ליחידתו ונע עם חבריו מקיבוץ לקיבוץ, מנסים לטהרם מהמחבלים. בדרך עוד התכתב עם חברו הטוב, מי ששירת עימו בסדיר ומאז נותרו חברים קרובים וכתב לו " עכשיו אני צריך ללכת להציל אנשים. אי אפשר להתמזמז...!"

והם לא התמזמזו, אלא נכנסו לקרב באחד היישובים, הצילו אנשים ואז הוקפצו לכפר עזה, שם כהרגלו הסתער בראש ונהרג.

כמה שעות קודם לכן עוד סימס להוריו ולחברתו ש"הכל בסדר" ו"הכל דבש" וכשנשאל בווטסאפ - ראו תמונה- מדוע הוא מסתכן שוב, ענה "הברק לא מכה 3 פעמים באותו מקום" ..

מסתבר שאולי לא באותו מקום, אך באותו אדם.. 

אחד מחבריו סימס במוצ"ש לאחיו הגדול כי "עמרי נפצע" ולאחר מכן נותק הקשר גם איתו. האחים יצאו מיד לברזילי לחפשו בין הפצועים ומשלא מצאוהו, יצא אחד מהם לסורוקה, שם מצאו לבסוף, בין ההרוגים הבלתי מזוהים !

וכך- בארבע בבוקר הגיעה בשורת האיוב להוריו ולמשפחה כולה, כאשר מי שהיו עימם באותה העת בממ"ד היו גם שלושה משבעת נכדיהם, הילדים בני ה7-12 הנכדים שכה אהבו את הדוד המדהים שלא ישוב עוד.

ומאותה העת עמד העולם מלכת עבורם. והם יושבים בשלווה סטואית כשרק העיניים האדומות מספרות את הסיפור.

 סיפורו של נער הטבע שגדל בקיבוץ, מוקף חברים ואחים, לומד כמו כולם בתיכון האזורי אך כשמגיעה עת הגיוס לצה"ל הולך ל"יום סיירות" ומתעקש דווקא על "דובדבן" לא מטכ"ל, סיירת צנחנים וכו'  אלא דווקא יחידה בה אין אף חבר מהקיבוץ.  ובמסלול הוא נפגע בגב ונשלח למנוחה בת חודש והוא שב ומצטרף למחזור הבא, מתחיל מחדש ובלבד להישאר.  ומיקי אביו מסביר כי מה שמשך את עמרי ז"ל ליחידה זו היה היותה יחידה פעילה מאוד, אך צנועה ופחות מדוברת. יחידה שהחברות בה הינה ערך עליון. "ממש כמוהו" הוא מוסיף.

גם לאחר שהשתחרר נשאר ביחידה כמובן מאליו ולא חשוב היכן בעולם היה בשל עיסוקיו, תמיד הגיע למילואים. כולל ב2014, בעת מבצע "עופרת יצוקה" עת נלחם בראש הצוות ואף הציל ממוות ודאי את אחד מחבריו, כשהוא מסכן את חייו כדי לחלצו. ארוע שזיכהו בצל"ש הרמטכ"ל ובפציעה די קשה. 

תמונתו בשער "ידיעות אחרונות" עטוף בדגל המדינה היתה לאחד מסמלי המלחמה ההיא

עמרי ז"ל זכה כאמור בצל"ש הרמטכ"ל במבצע "צוק איתן" וכך נכתב עליו:

בתאריך 02.08.2014 התנדב רב סמל ראשון במיל' עמרי מיכאלי לחולית הפיקוד הקדמית בכדי להוביל פעולה מבצעית של הכוח. במהלך הפעולה הושלך רימון רסס לעבר הכוח. עמרי זינק לעבר לוחם אחר שעמד בסמוך לו והגן עליו בגופו. בשעות הלחימה הבאות חתר רב סמל ראשון במיל' עמרי למגע וסיכן את חייו לא אחת כדי לסייע בפינוי נפגעים.

ועוד קראנו עליו:

כשהחל מבצע צוק איתן, שהה עומרי מיכאלי בן ה־ 27 בחו"ל. הוא לא חיכה דקה, רכש כרטיס חזרה לישראל והצטרף לחבריו ליחידת המילואים של דובדבן בלחימה. במהלך הלחימה היחידה שלו נתקלה במחבלים דרומית לחאן־יונס, ומיכאלי נפצע ברגלו מכדור. "נפער לי חור ברגל, נקרעו לי שרירים, גידים ועצבים", הוא משחזר. "עשיתי לעצמי חוסם עורקים ופוניתי לבית־החולים סורוקה. איבדתי הרבה דם". בהגיעו לבית־החולים הפך בלי להתכוון לאחד מסמלי המלחמה כאשר צולם על ידי צלם "ידיעות אחרונות" כשעל ראשו דגל ישראל. "שמתי את הדגל באופן אינסטינקטיבי. לא דמיינתי שיהיו שם צלמים. אני מחובר לדגל, וזה היה טבעי בשבילי. בתור מילואימניק, לעזוב את כל החיים שלך ולהגיע בטיסה לארץ כדי ללחום זה מתוך מחויבות ואהבה למדינה, והדגל זה הסמל שלנו", הוא מספר.

הוא התאושש מהפציעה הקשה שב לשרת . במבצע "בית וגן" בג'נין לפני כמה חודשים הוא נפצע שוב. וחזר לשרת. שוב.

יהי זכרו חרות בלבבות עמנו לנצח