תיכון בן גוריון : ״הרווח שבין הפרום לקורונה״

כבר בחודש אוקטובר 2019 אחרי החגים, נתלו פוסטרים ענקיים בשערי התיכונים בעיר, המבשרים את בוא ה״פרום״ - היכונו ליוני 2020. למי שלא מעודכן נסביר כי הפרום הוא נשף הסיום של התיכונים בישראל בשנים האחרונות הוא הפך למפגן ראוותי כמו שאנו מכירים מהסרטים האמריקאים. 

אי אז בימי טרום קורונה, המארגנים שניסחו את המודעות, כבר שכרו אולם וסגרו עם מפיק וקייטרינג ודיג׳י ששמו הולך לפניו והבטיח חוויה של פעם בחיים. ההורים והתלמידים שילמו מראש על כך. זה אומנם אירוע פרטי שהפך למסורת שגדל והתעצם כדברי הימים האלה. כך גם לתלמידי בן גוריון תוכנן נשף סיום מפואר. נשף שמצפים לו 12 שנים . ואז הגיעה הקורונה לשבש לנו את התוכניות. זה הרי תפקידה. אורחת לא רצויה שאנו מייחלים ללכתה.

ואם נחזור לרגע לתחילת שנת הלימודים תש״פ, הייתה זו שנה עמוסה ושונה שהחלה במסע טעון במחנות ההשמדה בפולין, בחינות, בגרויות, הגשת פרויקטים, למידה מקוונת, קפסולות ומסיכות. הנחיות ושינויים ועדכונים ואחרי ולמרות הכל הגיעו התלמידים מותשים לקו הסיום וסימנו וי על ועמידה ביעדים.

והנה בא יוני 2020 ואולי אפשר לנשום לרווחה מבעד למסיכה ולחגוג בגדול. הרי יש הקלות והמשק חזר לפעילות כמעט מלאה וסופרים את הנדבקים והמונשמים ודואגים, אבל קצת פחות, ומנסים לאחות את השברים מהעקומות והמספרים ולעכל את האירועים שהביאו לחיינו תמונת עולם בכאוס. טבע שפרץ בעוצמות, שקט ריקנות עצבות והרבה מחשבות. אז יש תוכניות לחוד ומציאות לחוד. והנה חשבנו שיכולנו לה כמעט, לקורונה אבל היא לא הלכה לשום מקום, היא כאן, היא אורבת לנו.

רק כמה ימים לפני הארוע, דווח על למעלה מ 700 תלמידים ומורים שחלו בגל השני של הקורונה. מוסדות חינוך רבים סגרו שעריהם ויצאו הנחיות ממשרד החינוך והבריאות להימנע ממפגשים המוניים וחשש מהתקהלויות והפצת הנגיף. ונשף הסיום, או בשמו העדכני חקייני ״פרום״ לא יתקיים השנה, אלה יהיו מסיבות כיתתיות בלבד.
הבוגרים כצפוי כעסו, חשו תיסכול וקיפוח וטענו שאם אפשר לקיים חתונות לפתוח תיאטראות ולמלא את חופי הרחצה והפארקים. למה להם אסור? מה יהיה על השמלות העקבים עניבות הפפיון וההתרגשות, הריקודים וחדוות הנעורים, וכמובן השטיח האדום וצילום שאפשר לשתף ברשת.?...

ביקשתי לבדוק את הלך הרוח של התלמידים. והנה מה שיהיה להם להגיד על המצב הנוכחי .

תום ג׳רבי בוגרת יב׳ במגמת תקשורת מתיכון בן גוריון:
"המושג פרום, זו מתרבות שהגיעה מאמריקה, שם הכל גדול יותר זוהר יותר. למרות שאם נחשוב על העובדה שבתקופה זו, צחוק הגורל, הם במצב לא משהו בנושא תחלואת הקורונה...מוזר אם כך, שאנחנו רוצים לחקות את התרבות שלהם. אני לא מתכננת להגיע לפרום או למסיבת כיתה, אני פשוט עושה עם חברים שלי משהו כמו 20 אנשים ולא בגלל שרצינו לצמצם נוכחות חברית בצל הקורונה, אלה פשוט האנשים שאיתם אנחנו רוצים לחגוג. אנחנו בכלל מבתי ספר שונים בעיר."
והיא מוסיפה "אישית אני חושבת שהקורונה זו מגיפה מסוכנת אמנם, אבל לא נכון להמשיך לחיות בפחד זה יכול רק להמעיט מההנאות שלנו ומהחיים."

השנה החלה עם המסע לפולין והסתיימה עם הקורונה, איך את מסכמת אותה,?

"המסע לפולין בעבורי היה מאוד משמעותי. מלא אמוציות. זה עיצב תפיסות עולם שלי. למשל, צילמתי שם תמונה שאנחנו מניחים ורד על האבנים בטרבלינקה וזו תמונת הרקע שלי בפרופיל. כי חשוב לזכור. קרו התרחשויות רבות עם חברים למסע ועם האירועים ההיסטוריים.

הקורונה היתה תקופה קשה ומאוד לא פשוטה היה קשה לא לפגוש חברים ולא לחבק. לפחות למדתי גם להיות לבד. אני עכשיו כל כך מעריכה שאני יכולה לצאת לרחוב ולהסתובב בסופו של דבר הייתי מעדיפה 3 חודשים בבית הספר ולא בבית כי זו השנה האחרונה שלנו במסגרת החינוכית. ככה יצא ואין מה להתעכב על זה כל כך".

דעה הפוכה הביעה אור שאול, בוגרת יב׳ מגמת תקשורת:

״אני כעוסה על הבחירה לבטל את הנשפים מכמה סיבות. ראשית זו חוויה של פעם בחיים אם היא מתבטלת, לא יהיה עוד. אני חושבת שההחלטה לא מוצדקת לוותר על הנשף כי במקביל מתקיימים אירועים דתיים וגם חתונות. אלו אירועים שמשפחה קרובה שנפגשת ביומיום מזמנת אליהם וגם אחרים וסכנת ההדבקה דומה. בשל האירועים השנה, לא מיהרתי לקנות שמלה לנשף שעולה מאות שקלים אבל כן שילמתי על הנשף ועל כל מה שנלווה לו.
בסך הכל אני מסכמת את השנה הזו בעצב, בהרגשה של פספוס, עמלנו על ראיונות ותחקירים שלא יצאו לפועל בשלמות. בקיצור כל החוויות שהיינו אמורים לחוות בסיום יב׳ לא התקיימו וגם הנשף, זו חוויה שמחכים לה 12 שנה כנראה שלא תתקיים זה מעציב. זה המצב ואין דרך לשנות אותו. אני רק מקווה לתקופה טובה יותר ובריאות לכולם״.

ובעוד ניתן לשמוע את את משק קולות ההקלדה ממי שעמלים לכתוב את ההיסטוריה העתידית, ולנסות להסביר איך החודשים הללו הפכו את כל מה שידענו על העולם, והותירו אותנו חושבים ומחשבים את הימים שיבואו עלינו לטובה ואילו יכולנו לצפות פני עתיד, אולי תהיה פגישת מחזור 10 שנים אחרי. ואו אז יזכירו בוגרי 2020 שהשנה שלהם היתה ייחודית ומאתגרת ואירועיה נרשמו כאירוע מכונן בתולדות הימים. והם יביטו בחיוך בתמונת המחזור שבה כולם לבשו חולצות לבנות (חוץ מתום שהעדיפה טישרט שחורה...) ובתמונות מהרשת כשהם עוטים מסיכות ולא של פורים ויגידו אנחנו היינו שם ממש כשאירועים התרחשו כשההתלבטויות נשמעו, כשההחלטות יצאו לפועל On Air

מה יהיה על השמלות העקבים עניבות הפפיון וההתרגשות, הריקודים וחדוות הנעורים, וכמובן השטיח האדום וצילום שאפשר לשתף ברשת.?...

"פרום" על החויה האמריקנית מול הישראלית:

תרבות הפרום המשתמעת מהמושג, הובאה מאמריקה. אנחנו נוהים אחרי טרנדים שמגיעים משם. שם מקובל שבן הזוג יזמין מראש את מי שירצה שתתלווה אליו לנשף. לפעמים הוא או היא יבחרו את מי שרוקד הכי טוב או מי שניחן בטעם אופנתי משובח, או למי שיש מכונית מרשימה. לימוזינות יובילו את הבוגרים עד לשטיח האדום. תהיה הכתרה של הזוג הנוצץ הזוג שרוקד הכי טוב ועוד תארים, קנאות וחוויות.

אלא שבאמריקה הגדולה, בניגוד למה שקורה בארצנו הקטנטונת, בוגרי ה״היי סקול״ נפוצים לכל עבר לאחת מ50 המדינות האחרות שמציעה ארצות הברית של אמריקה. לעיתים קרובות לא נשאר קשר בין חברים כיוון שכל אחד ואחת בוחרות ובוחרים לאיזה ״קולג״ ללכת, וזה לרוב לא במדינות האם. לכן לא נשאר קשר. גם את המשפחות הם פוגשים מעט בחופשות סמסטר הפסחא או בחג המולד והשנה החדשה. הפרידה בין החברים לרוב היא מוחלטת. בניגוד לאחינו הישראלים שמתגייסים לשירות צבאי ולעיתים נפגשים בשירות ואם לא אז בעיר המוצא. ואם לא או בבר אופנתי בתל אביב או באחת האוניברסיטאות.

ולסיום מעט מהטעם והניחוח של קיץ 2019 כשהכל היה תמים ויפה ולא ידענו כלום על נגיף שמאיים לשבש את סידרי העולם.

קבלו את שיר צביאלי. היום חיילת, אשר סיימה בשנה שעברה את התיכון: חודש לפני הנשף, יצאתי עם חברות לקניון, קודם למדידות ואחרי התלבטויות רבות יצאנו לשופינג עם כסף שחסכנו וקצת עזרה מההורים. לכל בגד היתה אלטרנטיבה חלופית, רכשנו 2 סטים ונעליים תואמים. שבוע לפני פגשנו מאפרת מקצועית לעשות טסטים לאיפור וביום הנשף נפגשנו כמה שעות לפני האירוע כמה בנות בבית של חברה לשם הגיעו הספרית והמאפרת ושם התלבשנו והתאפרנו לערב בלתי נשכח. ההתרגשות היתה גדולה. כמו במבחן אש של הצופים רק הפוך, היה אש...היה אלכוהול ופלטות סושי מוסיקה ואורות מרצדים. חוויה של פעם בחיים. התחלות של רומנים, קנאות פירגונים וצחוקים. הרבה צילומים וסלפי ושיתופית באינסטגרם. היו מפגשים עם תלמידים מכיתות שונות והיתה אוירה של פריקת עול קטנה, אחרי שנה תובענית ומלחיצה. ועוד מעט מתגייסים, אז זה היה קיץ של עבודה, קניות ובילויים.

מסכמת מירב שלזינגר רכזת מגמת תקשורת ומחנכת יב:
״אני כמחנכת יב׳ התאכזבתי בשביל תלמידי שכבת יב׳ שלא תהיה הצגת סופשנה של מגמת תיאטרון שעליה עמלה עם התלמידים ריקי צלח ולא יהיה מופע מוסיקלי של מגמת המוסיקה ושאנחנו לא יכולים להציג את הישגי המגמות הטכנולוגיות שהיו מתוכננים בטיים ליין לפני הקורונה. וערב הגמר של בוגרי מגמת תקשורת שבה מציגים התלמידים את הסרטים שצילמו וערכו וראיונות שקיימו במסגרת הרדיו, וקליפים ותוצרים של תלמידים ועמל רב.
זה המצב. ולא יהיו הורים וחברים ומשפחה. אלו ההנחיות. נכבד אותם ונקפיד על כל הכללים. השנה זוגות התחתנו בצמצום ילדו וחגגו אירועים משפחתיים בבית בשל המגבלות, אז גם שכבת יב׳ לשנת תש״פ 2020 נפגעים. ובכלל הקורונה עשתה שינוי עולמי בכל מקום״

תלמידי מגמת תקשורת בצילום פרידה. בחולצה שחורה מתריסה... המרואיינת תום.