יוסי רגב מפרק את הישראליות: התערוכה "שוטטות" שלו מחממת את הלב בלב העירייה, אבל בזו של ראשל"צ...

בקומת המבואה השנייה של בית עיריית ראשון לציון, במסגרת פרויקט "קירות אמן" המצליח, נפתח חלון מרתק אל החיים עצמם. האמן הותיק יוסי רגב מנס ציונה מציג תחת השם "שוטטות" - סדרה המבקשת לבחון מחדש את המבט על היומיום הישראלי, עם דגש על "התפוצצות" של צבע ורגש.

היצירות של רגב אינן מחפשות דיוק אקדמי קר. הוא עובד חזק דרך כתמי צבע ולא דרך קו מדויק, בפירוק כמעט פסיפסי של המציאות. מרחוק מתחברות פיסות הצבע לסצנות חיות של רחוב, שוק, זקנה וזיכרון, שמעניקות לציורים תנועה וחום יוצאי דופן.

הכוח הגדול שלו הוא בדמויות השוליים: מוכרים בשוק, קשישים, אישה עם עגלה – כולם נושאים עליהם סיפור חיים. רגב אינו מצייר אותם כמסכנים, אלא כדמויות מלאות כבוד, המזכירות את הציור הישראלי הוותיק בחיבורו לאור ולאבק, אך עם שפה מודרנית ובועטת. גם סדרת הבתים הישנים בציוריו, המציגה קירות מתקלפים וחצרות מוזנחות, מהדהדת געגוע עמוק וביקורת שקטה על מחיקתו של עולם שהולך ונעלם.

במיוחד בולט הדבר בסצנות השוק. אלה אינם שווקים סטריליים של גלויה תיירותית, אלא שווקים של גוף, חום, אבק, תנועה ועייפות. אנשים סוחבים, מחכים, מוכרים, בוחנים, מתכנסים בתוך עצמם. עגלות, מטריות, ארגזים, שקיות, בגדים תלויים ופירות נערמים יחד למרקם אנושי צפוף, חי ונושם. רגב אינו מצייר את השוק כאתר מסחר בלבד, אלא כזירה של קיום. השוק אצלו הוא מקום שבו החיים נחשפים בלי איפור: הזקנה, ההישרדות, ההמתנה, ההרגל, ולעיתים גם הבדידות.

דווקא הדמויות הפשוטות הן שמעניקות לתערוכה את עוצמתה. אישה עטופה במעיל, גבר או אישה עם עגלת שוק, ילדה קטנה היושבת מול עציץ, מוכרת ליד ארגז תפוזים — כל אלה אינם "טיפוסים" בלבד. רגב מעניק להם נוכחות. הוא אינו הופך אותם לסמלים פוליטיים גסים, ואינו מנצל אותם לרגשנות זולה. יש בציוריו חמלה, אבל לא רחמים. יש קרבה, אבל לא חדירה גסה. הוא מביט בהם מן הצד, לעיתים כאילו מתוך שוטטות מקרית, אך המבט הזה מצטבר לכדי דיוק רגשי.

בשורה התחתונה: רגב הוא צייר מקומי מאוד, אנושי מאוד, עם שפה צבעונית שמחממת את המציאות ומחזירה לה את הכבוד האבוד. זו אינה תערוכה של טקסים ודגלים, אלא של החיים עצמם – החיים האמיתיים, הצבעוניים והכואבים של כולנו.

התערוכה בקומה שניה של עיריית ראשל"צ ותישאר עוד כ 8 שבועות.

מוכרת תפוזים מתוך גרוטאת רכב...

ו ב ה ר ח ב ה :

שוטטות בצבע: יוסי רגב מצייר את היומיום כאילו התגלה מחדש...

רגב מציג כאן עולם שהוא לכאורה פשוט מאוד: מוכרים בשוק, קשישים עם עגלות, נשים עטופות, ילדה ליד שולחן, בתי ילדות, מבנים ישנים, ארגזי פירות, סמטאות, חצרות, קירות מתקלפים ושמש ישראלית כבדה. אבל הפשטות הזאת מטעה. מאחורי הסצנות היומיומיות מסתתר מהלך אמנותי ברור: ניסיון לתפוס את הרגע שבו המציאות הרגילה מפסיקה להיות מובנת מאליה — והופכת לחומר ציורי, רגשי, כמעט זיכרוני.

האמן עצמו מגדיר את התערוכה ככזו שמציגה בעיקר שינוי בהתבוננות ביום־יום שסביבו, ובמיוחד בתפיסת מה שהוא מכנה "התפוצצות הצבע". ההגדרה הזאת מדויקת מאוד. בציורים רבים הצבע אינו רק אמצעי לתיאור המציאות, אלא הכוח שמפרק אותה ומרכיב אותה מחדש. במקום ציור ריאליסטי נקי, מצוחצח וממושמע, רגב בונה את התמונה באמצעות כתמים, שכבות, נגיעות צבע ומשטחי אור. מקרוב, חלק מהציורים כמעט מתפרקים לפסיפס חופשי; מרחוק הם מתחברים בחזרה לסצנה מוכרת.

אחד המהלכים המעניינים בתערוכה הוא המעבר בין ציורי השוק לבין ציורי המבנים הישנים, בעיקר אלה המזוהים עם נס ציונה של פעם. כאן הקצב משתנה. במקום הדחיסות האנושית והצבעונית של השווקים, מופיעה התבוננות שקטה יותר: בית ישן, חצר, צמחייה פראית, קירות שראו ימים אחרים, מבנים שכמו עומדים רגע לפני היעלמות. אם ציורי השוק מתארים את ההווה הרועש, ציורי הבתים מתארים את הזיכרון. לא זיכרון מפואר, אלא זיכרון מקומי, צנוע, כמעט מתפורר.

רגב אומר כי ההתרפקות על המבנים מנס ציונה של פעם מבטאת אצלו שינוי של ממש בסגנון הציור. ואכן, אלה עבודות שבהן הצבע עדיין משמעותי, אך הוא פחות מתפרץ ויותר שוקע. הוא משמש לבניית אווירה, לא רק לתנועה. המבנים אינם מוצגים כאתרי מורשת חגיגיים, אלא כשרידים חיים של מקום. יש בהם פצע, אך גם יופי. הם מזכירים לצופה שהעיר אינה רק כבישים, קניונים, מגדלים ושלטי נדל"ן; היא גם שכבות של חיים שנשארו בקירות, בגדרות, בגינות ובחצרות.

מבחינה אמנותית, השפה של רגב יושבת על המתח שבין ריאליזם לבין אקספרסיביות צבעונית. הוא אינו מוותר על זיהוי הסצנה. הצופה מבין היכן הוא נמצא ומה הוא רואה. אבל הוא גם אינו משועבד לדיוק צילומי. הפרופורציות, הפנים, הגוף והמרחב נענים קודם כול לאווירה. הדמויות לעיתים מחוספסות, הפנים אינן תמיד מלוטשות, והחלל לפעמים נדחס או מתפזר — אך דווקא בכך טמון חלק מן הכוח. רגב אינו מחפש יופי נקי. הוא מחפש אמת ציורית.

אפשר לזהות בעבודות זיקה למסורת של ציור מקומי ישראלי: אור חריף, צבעים חמים, עניין ברחוב, בשכונה, בבתי עבר, באנשים שאינם עומדים במרכז הבמה הציבורית. אבל רגב אינו מצייר נוסטלגיה מתקתקה. גם כשהוא מתרפק על נס ציונה של פעם, אין זו התרפקות תמימה בלבד. יש בעבודות האלה תחושה ברורה של עולם שנדחק הצידה. השוטטות שלו אינה רק טיול נעים; היא גם פעולת תיעוד של מה שעומד להיעלם.

שם התערוכה, "שוטטות", מתאים לה מאוד. זו אינה שוטטות ריקה. זו שוטטות של מי שמוכן ללכת בלי תכלית מיידית, אבל עם עין פתוחה. השוטט רואה דברים שהרץ ממקום למקום כבר אינו רואה: קפל בבגד, עגלת שוק, ארגז תפוזים, קיר מתפורר, צמחייה שפלשה לחצר, אדם שממתין, ילדה שמביטה בעציץ. במובן הזה, התערוכה מציעה גם ביקורת תרבותית שקטה: אנחנו חיים מהר מדי, צורכים מהר מדי, מוחקים מהר מדי. רגב מבקש להחזיר למבט את הסבלנות.

יש בתערוכה גם ממד חברתי מובהק, גם אם אינו מוצהר בסיסמאות. הבחירה בדמויות מבוגרות, באנשים פשוטים, בשווקים ובמבנים ישנים אינה מקרית. זהו מבט אל מה שבדרך כלל נשאר מחוץ לפריים הנוצץ. רגב אינו מצייר את ישראל של יחסי ציבור, אלא את ישראל של מדרכה, שמש, שקיות, המתנה, עייפות ועקשנות. זו ישראל פחות חגיגית, אבל הרבה יותר אמיתית.

הציור הקטן של הילד או הילדה מול העציץ, למשל, פועל אחרת מן העבודות הגדולות. הוא מינורי, כמעט חרישי. יש בו בדידות, ריכוז ותום. העציץ הקטן שעל השולחן הופך למוקד רגשי, כאילו כל העולם התכווץ למפגש בין ילד, שולחן וצמח. זו עבודה שמוכיחה כי רגב אינו זקוק תמיד לעומס צבעוני כדי לרגש; כשהוא מצמצם, הוא מצליח לגעת במקום אחר, אינטימי יותר.

לעומת זאת, הציורים הגדולים של השוק מרשימים בכוחם הצבעוני. שם מתגלה "התפוצצות הצבע" במלוא עוצמתה: כתום מול כחול, ורוד מול חום, צהוב מול סגול, משטחי אור מול אזורי צל. לעיתים התחושה היא שהמציאות עצמה אינה יציבה, אלא רוטטת. זה אינו רק תיאור של יום חם בשוק; זה ניסיון להעביר את החום עצמו, את הרעש, את הדחיסות, את האנרגיה.

כוחה של התערוכה הוא בכך שהיא מחברת בין שני צירים: האנושי והמקומי. מצד אחד, האנשים. מצד שני, המקום. הדמויות והמבנים אינם מנותקים זה מזה; שניהם שייכים לאותו עולם הולך ונעלם, או לפחות משתנה במהירות. השוק, הזקנה, בית הילדות, החצר הישנה — כולם חלק מאותה ביוגרפיה קולקטיבית. רגב מצייר את החומר שממנו עשויה תחושת בית.

אפשר לומר כי יוסי רגב מציג כאן לא רק תערוכה של ציורי אקריליק, אלא יומן חזותי של התבוננות מחודשת. הוא יוצא אל היומיום, אבל חוזר ממנו עם צבעים. הוא מביט במה שהעין העירונית כבר כמעט מחקה, ומחזיר אותו אל הבד. הוא אינו מבקש להאדיר את העוני, את הזקנה או את העבר, אלא להעניק להם נראות, משקל וכבוד.

בסופו של דבר, "שוטטות" היא תערוכה שיש בה לב. לא לב סנטימנטלי, אלא לב מתבונן. היא מזכירה שהאמנות אינה חייבת לרדוף אחר הגדול, הדרמטי והחדשותי. לפעמים די באישה עם עגלה, בבית ישן, בשוק, בילד מול עציץ, כדי לספר סיפור שלם על מקום, זמן ואדם.

יוסי רגב מתגלה כאן כאמן של מבט מקומי עיקש: כזה שאינו מוותר על הצבע, אינו מוותר על האדם, ואינו מוותר על הזיכרון. התערוכה שלו היא הזמנה לשוטט — לא רק ברחובות ובשווקים, אלא גם בתוך שכבות של חיים שכבר כמעט התרגלנו לא לראות.