מרים נוגאי, גיבורה צבעונית ומקומית

$(function(){})

מרים נוגאי הגיעה לנס ציונה בגיל 5, וכאן היא חיה חיים מלאים בפן המקצועי והאישי, למרות הסבל שידעה. כעת, בגיל 90, היא מעבירה שיעורי ציור והאמנות שלה מעטרת את מבואת ויצ"ו נס ציונה.
על אישה מיוחדת, סקרנית, אמיצה ומתנדבת קבועה. סיפור מעורר השראה

1

באדיבות "כל נס ציונה"

סיפורי גבורה אלו סיפורים שראוי לחנך לאורם, אולי משום שישראל עוד לא בשלה לאמץ לחיקה גיבור שגבורתו לא מלחמתית, לא צבאית, אלא רק מוסרית. עם זאת, כאן בנס ציונה ישנו סיפור על אישה מיוחדת במינה, שלא יצרו סביבה מיתוס משום שבסך הכל נשארה נאמנה לחינוך אותו קיבלה, בחרה בדרך משלה למימוש עצמי ולייחודיות.

 החברה מתרכזת סביב מאפיינים גבריים, סביבה קונפורמית שעוצבה משך מאות ואלפי שנים, בה הגבריות שלטת והרוב הנשי מתיישר על פי המרכז. מרים נוגאי מנס ציונה חיה ללא גבר לצידה, אישה בעלת כישרונות מיוחדים. מצטיינת ביכולת ההקשבה והחמלה.

2

הילדה ממצרים שאוהבת לרקוד

מרים נולדה בשנת 1932 להורים שברחו מאיזמיר שבטורקיה למצרים בימי מלחמת העולם הראשונה. מרים ובני משפחתה (ארבעה אחים) התגוררו באלכסנדריה ומרים למדה בבית ספר יהודי. הוריה היו ליברלים בתפיסתם, ואפשרו לילדיהם חינוך ליברלי ופתוח ומרים הילדה אהבה את הים, ריקודים ומסיבות של בנים ובנות.

עם הקמת המדינה והתגברות האנטישמיות במצרים המשפחה נמלטה למארסיי שבצרפת ובסיוע הג'ויינט הם הועברו למחנות מעבר והכנה עד לעלייתם ארצה. מרים האנרגטית ומלאת שמחת החיים, הסתגלה במהירות לתנאים החדשים. בבקרים סייעה לגן ילדים שנפתח במחנה ובערב המשיכה לרקוד במסיבות שארגנו לכל המהגרים שהיו במחנה.

התחלה קשה

לאחר שהות של שנה במחנה הם עלו ארצה וכשהגיעו ארצה, הוריה נישקו את האדמה. באפריל 1951 הם הגיעו לנס ציונה ושם "במעברה" ששכנה ליד המכון הביולוגי, כלומר אוהל, וללא חשמל. מרים מספרת: "ישבנו על ארגזים וקיבלנו כרטיסייה עם תלושים לרכישת מזון. נאלצנו לעמוד שעות בתור, בשמש הקופחת על מנת לקבל חצי חציל". סביבם במעברה, היו עולים מרומניה, קורדיסטן, עירק, טורקיה - קיבוץ גלויות שלם. המשפחה סבלה ממחסור חמור במזון – אביה שעסק בתיקון שטיחים ואמה שנפלה ונותרה נכה נותרו ללא עבודה ומרים יצאה לחפש עבודה ולפרנס את המשפחה. מרים קיבלה מגרפה ונשלחה לעבוד בפרדס. "לא ידעתי מה המכשיר הזה שנתנו בידיי", היא מספרת.

רוב העובדים בפרדס היו נשים, העבודה הייתה קשה – גיזום, גירוף...יתושים שעקצו ללא רחם. העוני, תנאי העבודה, התישו אותה והיא חלתה. לאחר שהבריאה ובעצת המשפחה, היא עברה לעבוד בבית חרושת של חוטים שהיה ממוקם בנס ציונה ובלילות שטפה רצפות. "הפכתי לראש משפחה – אני זאת שפרנסה את המשפחה", מסבירה מרים.

 תשוקתה של מרים ללימודים לא נטשה אותה, והיא שלטה בשפות: ערבית, צרפתית, אנגלית וספרדית. היא התקבלה לעבוד בביה"ח בבאר יעקב לחולי שחפת ככוח עזר בהמשך כאחות מעשית ולאחר השתלמויות היא הפכה לאחות מוסמכת.

הצלחה מקצועית, קושי אישי

מרים מספרת על חייה האישיים: "את שלמה נוגאי שהגיע מטורקיה הכרתי כשבתי שושי הייתה בת 5. נישאתי לו, ולאחר 10 שנות נישואים מאושרות במהלך שירות מילואים בדרום נהרג שלמה".

מרים זכתה להצלחה בכל תחומי הרפואה, עברה השתלמויות בחדר הניתוח באסף הרופא וגם בחדר הניתוח היא קשובה וזריזה והופכת להיות מדריכה לאחיות מוסמכות בחדר הניתוח. "הפכתי להיות ראש צוות של המחלקה האורטופדית", אמרה מרים. "כאלמנת צה"ל, ועם יציאתה לפנסיה החלה להתנדב ביד לבנים פעמיים בשבוע ובבית הגמלאי, וחזרה לאהבת ילדותה – ריקודים".

החיבור לויצ"ו נס ציונה

במשך 22 שנים התנדבה מרים בבית הגמלאי, עד גיל 89, שם יזמה חוג לריקודי עם, הקימה להקה של הגמלאים, ואף קיבלה פרס על ריקודי סווינג. לפני כ-5 שנים פצחה בתחביב חדש - לימודי ציור. מרים מתמקדת בציור דמויות בשל אהבתה לאנשים ומקפידה לעשות כן בשימוש רב בצבע ואהבה. ואכן, עם הכניסה למבואה של ויצ"ו, אי אפשר להתעלם מהצבעוניות המרהיבה המאפיינת את ציורה של מרים והנכם מוזמנים להגיע וליהנות ולרכוש מציוריה של מרים – כל ההכנסות מוקדשות לויצ"ו ולפעילות.

מרים חיה חיים מאושרים ומלאים, וכיום, גם מפסגת גיל 90 היא מסתכלת אחורה בגאווה. הציורים שלה ימשיכו להיות הנוף של מבואת ויצ"ו נס ציונה, ויספרו את סיפורה מעורר ההשראה גם עוד שנים רבות.

 
 
x
pikud horef
פיקוד העורף התרעה במרחב אשדוד 271, אשדוד 271, אשדוד 271
פיקוד העורף מזכיר: יש לחכות 10 דקות במרחב המוגן לפני שיוצאים החוצה