סיפור יציאת מצריים נכון מבחינה מדעית ! אבל... הסיפור של ד"ר דוד ענבר ז"ל

$(function(){})


ב"שביעי של פסח" יצאו בני ישראל ממצריים. וזו ההזדמנות לחשוף מחדש את דמותו המרתקת ומחקרו השנוי במחלוקת של הלוחם בעל עיטור העוז והארכיאולוג הנס ציוני
ד"ר דוד ענבר ז"ל
האיש שלדעתו הסיפור המקראי די נכון בכללותו, אך יש בעיה בתיארוך ובזיהוי הגיאוגרפי.. לדוגמה: עשרת המכות אכן התרחשו, אך יש לו הסבר טבעי לכך.. ומסע בני ישראל במדבר סיני התרחש בכלל במצריים העליונה והגיע גם לאתיופיה, כאשר הר סיני המקראי הינו "ג'בל ברכאל", ההר הקדוש, שהמצרים קראו לו "הר האל", הסמוך לאשד הנילוס הרביעי !
ואם זה לא מספיק?..ממלכת ישראל הקדומה השתרעה "מן הפרת עד החידקל" – תשכחו מזה. כוחותינו הקדומים הגיעו עד אפגניסטן !

נחמה ביאליק

ל ק ו ר א י נ ו :

תושב עירנו ד"ר דוד ענבר ז"ל  כבר איננו עימנו מאז 2007. אך במהלך השנים שחלפו מפטירתו, קנו להן דעותיו הקיצוניות מבחינה מחקרית עוד ועוד תומכים ורבים עסקו בנושא. אם כי, יש לציין שהמימסד האקדמי עדיין סבור ברובו שהאיש היה הוזה. קטונתי מלקבוע, אך אודה כי התיאוריות שלו כבשו את ליבי, כבר לפני כ20 שנה עת נפגשנו בבית ידידים ולאחר שקראתי את התזה שלו.

האיש היה בקיא ביותר במירב תחומים והיפה ביותר בתיאוריות שלו הינה העובדה שלפתע "הכל מתחבר". פתאום ניתן לראות שיש מקום והסבר גם לגירסאות האמוניות והמסורתיות וגם למדע והן אינן בהכרח סותרות זו את זו.

אני ממליץ לכם בחום לקרוא כתבה זו שנכתבה לבקשתי על ידי נחמה ביאליק ופורסמה בעיתון "כל נס ציונה" ב11/2004

 

מהפכה במחקר התנ"ך וההיסטוריה !

מיפגש עם חוקר המקרא הנס ציוני, ד"ר דוד ענבר, אדם מרתק ושנוי במחלוקת בעולם המחקר, המציג  את הגירסה המדהימה שלו לחקר המקרא ותולדות עם ישראל במכלול  של תאוריות והסברים שונים לחלוטין, המנפצים לכאורה את כל שלמדתם וידעתם עד היום...האיש שחלם להוכיח כי ניתן להפגיש את המחקר והאמונה ולגשר על הפער ביניהם

כתבתנו נחמה ביאליק ישבה עמו שעות, האזינה וחזרה די מבולבלת, אך משוכנעת שכדאי לנסות ולהקשיב לדעותיו ולו רק בשל הטלטלה שרעיונותיו גורמים לשומע.

"ההיסטוריונים המודרנים לא מכירים לאשורה את ההסטוריה הקדומה של המזרח הקרוב ושל עם ישראל". כך טוען ד"ר דוד ענבר המתעמק כבר שנים רבות בתולדות עמנו וארצנו ומוצא את עצמו נלחם בטחנות הרוח של המימסד האקדמי, לשווא.

כל ניסיונותיו לעניין בתיאוריות המפליגות שלו עלו עד כה בתוהו, ולמרות שהוא מביא הוכחות, לטענתו, מביבליוגרפיה רחבת היקף, אין כרגע שום נכונות להטיל ספק בתיאוריות המקובלות ולאמץ את מסקנותיו. בואו נסו אתם לשפוט, מי בידע ובכלים מקצועיים יותר ומי ללא כל זיקה לנושא, אם יש דברים בגו.

אבל ראשית, כדי להבין מהיכן נובע מעיין "עדכון ההיסטוריה" הזה, נכיר את האיש.

ד"ר דוד ענבר, איש נס ציונה, דוקטור ללימודי א"י, ארכיאולוג וחוקר מקרא, התחנך כילד חוץ בקיבוץ רמת הכובש (כיתות ח' עד יב'), ושרת בצה"ל 25 שנה. בפעילותו הקרבית הוא נפצע בתקרית גבול ליד קיבוץ דביר שלאורך הקו הירוק, ועוטר בעיטור העוז. מאז הוא מוכר כנכה צה"ל והשתחרר בשנת 1981 בדרגת סא"ל. הוא נשוי לרחל שהיא מטפלת במוסיקה ותנועה בחינוך המיוחד, אב לנעמה, גלעד ותמר, וסב לחמישה, ביניהם נכדות תאומות מבנו.

הרקע הקיבוצי והצבאי הוביל אותו בדרך ברורה וסלולה להכרת תולדות עמנו וארצנו. כאשר לימודי מדעי המזרח התיכון וגיאוגרפיה לתואר הראשון דחפו אותו להתעניינות מוגברת ולחקר הנושא לעומק. לאחר שחרורו המשיך ללימודי התואר השני בארכיאולוגיה ותרבויות המזרח הקדמון, כולל השפה המצרית העתיקה, אוגריתית, עברית עתיקה, ערבית ויוונית עתיקה.

 ההיכרות עם התנ"ך העלתה אצלו שאלות שאף אחד ממוריו לא יכול היה לענות עליהן ובעקבותיהן באו התשובות והתאוריות שהוא הציע. תשובות מהפכניות וכמעט חתרניות... לפחות תחת אושיות המימסד המדעי מחקרי. ראש החוג באוניברסיטה ניסה להצביע עליו כעל פנטזיונר ולא כעל איש מדע, אבל, למרות זאת הצליח ענבר לסיים את לימודי התואר השני בהצטיינות יתרה. עד כדי כך הוקיעה האקדמיה את רעיונותיו, עד שהוצאה הנחיה לסטודנטים שלא לשוחח עם דוד ענבר ולא להשתמש בתזות שהוא מעלה, וכל מי שישתמש בהן צפוי לכישלון מראש...

עקב השתלשלות זאת של הדברים עזב דוד ענבר את אוניברסיטת תל אביב ועבר לבר אילן, שם עשה את הדוקטורט ב"לימודי א"י ארכיאולוגיה וחקר המיקרא". באוניברסיטת בר אילן לא נבהלו אמנם מדעותיו,  אבל המנחה רמז לו שאם ברצונו לסיים את הדוקטורט מוטב שיפסיק לדבר על הנושא כי זה מרחיק אותו מהזרם המרכזי של המחקר.

 ענבר שמע לעצתו, ורק לאחר סיום התואר "התחיל לדבר". מאז הוא עסוק בהעמקת החקר וכתיבת ספרים על הנושא והוא בטוח שיום אחד יוכרו התיאוריות שלו ובזכותו ייכרת השלום המיוחל בין המדע לאמונה.

בספרו הראשון, "מסע אל העבר המקראי", (חלק א' מתוך כוונה שיהיו עוד חלקים) הוא מפרט את התיאוריות שמנוגדות לדעה הממסדית, עוסק בזיהויים של בני ישראל במשך ישיבתם במצריים. שאלות כמו מה עשו שם, מי הם היו, מתי כל זה אירע וכו'. כרגע הוא משלים את ספרו הבא על יציאת מצריים.

ד"ר דוד ענבר מעיד על עצמו כי יש בידיו תזה שלמה וחליפית לתיאוריות המקובלות היום בקרב החוקרים העוסקים במדע הארכיאולוגיה וההיסטוריה העתיקה, וכן במדעי תולדות עם ישראל וארץ ישראל בתקופות הקדומות. מדובר בתזה, המייצגת לדבריו את האמת ההיסטורית המירבית והיא מציירת את תולדות עם ישראל והמזרח הקדמון באור שטרם נגלה עד כה, תוך הצגתו של המקרא כספר היסטורי אמין ביותר וכמקור המרכזי לחקר תולדות העם והארץ.

ננסה להעמיד חלק מהמסקנות המהפכניות של דוד ענבר על יציאת מצריים, מול הדעות המקובלות.

תקופת האבות בכנען, מועדיה ותקופת ירידתם ושהייתם של בני ישראל במצריים:

מסקנות המחקר המקובל על תולדות עם ישראל וארצו עוררו אצל ד"ר דוד ענבר תהייה, האם נכון שלא לסמוך על המקרא כמסמך היסטורי ולעצב את תולדות ישראל בעיקר על בסיס הממצאים הארכיאולוגים. לפי תפיסת אנשי המחקר, למשל, לא התקיימה תקופת האבות המקראית בבקעת באר-שבע, כי את האבות ממקמים החוקרים המקובלים במאות ה-20-18 לפני הספירה הנוצרית, ומכיוון שבבקעת באר-שבע אין שום זכר לשרידים שניתן לשייכם לתקופה המוצעת, קובעים החוקרים כי המקרא בא לספר את תקופת האבות כדי להדגיש בפני עממי העולם את שורשי אחיזתם העמוקים בארץ המובטחת וכי אין עם ישראל פולש ושודד את ארצם של הכנענים, אלא בעל זכות קדומה העולה ואולי לפחות משתווה לזכותם של הכנענים על הארץ.

אולם, טוען ד"ר דוד ענבר, מאחר והאבות קדמו, לכאורה, לתקופת הכיבוש וההתנחלות, הרי שהיעדרות שרידיהם מתקופת הברונזה התיכונה (הנחשבת לתקופת האבות ולה אין שום שרידים בבקעת באר-שבע), מאפשרת לו להעמיק בזמן ובמרחב לתוככי האלף החמישי לפני הספירה ולהסמיך אליו את תקופת האבות המקראית. לשם כך הוא נעזר במסקנות חופריה של תרבות באר-שבע, בת האלף החמישי לפנה"ס, שהיו חד משמעיות: בני התקופה הקדומה ההיא, התגוררו במחילות תת קרקעיות שנחפרו לתוך אדמת הלס הרכה המאפיינת את צפון מערב הנגב. צורת מגורים זאת דומה לזו שנמצאה בצפון סוריה בעיר חרן. דמיון זה העלה בדעתו את הסיפור המקראי המתאר את הגירתו של אברהם מ"בית אביו, מארצו וממולדתו" שהייתה אותה עת חרן, לכנען, ואת השתקעותו של אברהם בבאר-שבע, שם נטע אשל ובנה מזבח, שאלו סימנים מובהקים של ייסוד ישוב ראשוני במקום שומם.

החופרים והחוקרים מציינים את תדהמתם הרבה מהדמיון המפתיע בין התרבות החומרית של תושבי באר-שבע הקדומה ההיא, לתרבות החומרית בת התקופה שהתפתחה דווקא במצריים הדרומית (העילית). לדעתם של החוקרים נובע דמיון זה מיחסי הסחר ההדוקים שנתקיימו בין תרבות באר-שבע לתרבויות בנות התקופה של מצריים העילית. אך כיצד יתכן, שואל ענבר, שישוב קטן אחד בכנען השפיע על תרבותה של ארץ גדולה כמצריים עילית?  ואכן, תיארוכן של התרבויות המצריות העלה כי תרבות באר-שבע קדמה לתרבויות בנות התקופה במצריים. לדעתו, יש למקם את תקופת האבות המקראית בבאר-שבע של האלף החמישי לפני הספירה, ולראות את הדמיון המדהים בין התרבות החומרית המצרית ותרבות באר שבע בת הזמן, כאירוע המקראי מהבולטים ביותר המתוארים בספר בראשית: ירידת יעקב ובני ביתו למצרים ( דווקא למצרים העליונה) והשתקעותם שם.

 את התזה הזאת מחזקת מסקנת החוקרים לפיה ננטשו ישובי המחילות התת קרקעיות בבקעת באר-שבע ללא שום סיבה נראית לעין. לא אותרו בישובים אלו סימני אלימות כלשהם והרכוש החומרי נותר מסודר בבורות אחסון במחילות הלס, כאשר פתחי  הכניסה נסתמו באבני גולל. זה נראה כמו איתות לזרים שעלולים להתקרב למחילות כי לא ננטשו. צורת עזיבה מתוכננת זאת, והתפתחותה של תרבות באר-שבע במצרים העליונה, מספרים, בדרכם, את הכתוב על ירידתם של יעקב ובניו למצרים. בספר בראשית מסופר על הזמנתו של יוסף את אחיו להתגורר במצרים במהלך 5 שנות הרעב שנותרו מתוך 7 שנות הרעב הכוללות. יוסף האיץ באחיו לבוא מצריימה ולהשאיר את רכושם בכנען.

 בני ישראל נשארו במצריים 430 שנה לפי הנאמר בספר שמות י"ב, ומכאן שדברי רש"י ואחרים כי בני ישראל ישבו במצרים 210 שנים בלבד שגויים, לדברי ד"ר ענבר, וסותרים את התנ"ך.

יציאת מצריים- עוצמה צבאית, מספר היוצאים וההליכה לכיוון ארץ כנען:

")לז) וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף: " ( שמות י"ב ) .

למראה הכתוב לעיל, מגיבים החוקרים המודרניים בגיחוך מוסתר וגלוי כאחד. הם פוסלים לחלוטין את מספרם של בני ישראל – בוודאי את מספר הגברים הלוחמים ( " רַגְלִי" ) ובוודאי לבד מהטף ( נשים, זקנים, נוער בלתי לוחם ועוללים ). כיצד, לדעת החוקרים הללו, יכלו בני ישראל, שלפי מספרם המקראי, מנו בוודאי מעל לארבעה מליון נפש לפחות, לנוד במדבר סיני 40 שנה ולא לגווע ?

הפתרון החליפי של ענבר לפקפוקם של חוקרי המקרא, הארכיאולוגים וההיסטוריונים המקובלים הוא, שבני ישראל לא דרכו בחצי האי הקרוי "סיני" - ולו לשניה אחת. הם נעו לאורך הנילוס דרומה וחלק ניכר מדרך נדודיהם לא סבלו לא ממחסור במים, לא ממחסור במרעה למקניהם ולצאנם ולא ממחסור במזון מן החי והצומח שם. אם אלה היו התנאים הסביבתיים, כי אז יכלו בני ישראל למנות מליונים אחדים ולא לסבול חרפת רעב וצמא בנדודיהם לעבר כנען. ניסיונות החוקרים לפסול את הנתונים המספריים הנ"ל, בהסתמכות על אופייה המדברי והחשוף, לכאורה, של הנדידה  (חצי האי סיני של ימינו), אינם עומדים במבחן הנדידה דרומה, לאורך הנילוס ודרך סודאן, אריתריאה , אתיופיה וסומאלי. ככל שחדרו בני ישראל לתוך עומקה של קרן אפריקה המזרחית, כן נתקלו הם בנופים ירוקים, טרופיים, עתירי משקעים ומזון מן  הטבע .

בשל גודלן של המשפחות המקראיות של צאצאי יעקב, טוען ענבר, יהיה סביר להניח כי כל אחד מהלוחמים שנפקדו למרגלות הר סיני, ייצג לפחות 8 בלתי לוחמים במשפחתו ועל כן מנתה כלל אוכלוסיית ישראל היוצאת ממצרים למעלה מחמישה מליון נפש. זאת - לבד מה"ערב רב" (מצרים שהסתפחו)  שנלווה לבני ישראל ביציאתם ממצרים .

ניתן גם לחשב את התרבותם הטבעית של בני ישראל, מתוך ההנחה המבוססת על מפקדי האוכלוסין במדינות ערב, כמצרים, איראן ועיראק, המצביעים כי אוכלוסיות נתונות במזרח התיכון, מכפילות את עצמן כל 25 - 30 שנה לערך ובהתבסס על מספרי בני ביתו של יעקב בירידה למצרים, מאחר והנתון המקראי מתעלם כמעט לחלוטין מהנשים כגורם מספרי בחברת היורדים  מצרימה. ולפיכך, יתקבל כי מספר היוצאים העבריים ממצרים נע בין 5.4 מליון נפש ל – 5.6 מליון נפש.

יציאת מצרים: לאיזה כיוון , דרך איזה מסלול ?

בעוד שהמחקר המקובל מפקפק בתהליך יציאת מצרים המקראית, ואינו בטוח במתווה מסלול היציאה ממצרים ובכיווניה, מציע ד"ר ענבר לדבוק בכתובים המקראיים ולהבין את פשרם ומשמעויותיהם , בטרם יקפוץ החוקר לתחליפים אחרים לסיפור זה . לאחר שלמדנו כי לא ישבנו בחבלי הדלתה המזרחיים של הנילוס אלא במרחביו הפוריים של עמק הנילוס של מצרים העליונה, וכי לאחר שהתיישבו אבותינו ב"ארץ גושן" ( במצרים העליונה ) , הם פרו ורבו ונפוצו בכל הארץ ( שמות א' ) : " )ז) וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם: " ( וכן בראשית מ"ז ): " כז) וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד: "

עם הינתן האות ליציאת מצרים, נעו בני ישראל ממרחב נוא אמון (במצרים העליונה, שנקראה "רעמסס"), לכיוון צפון – מזרח, מתוך המטרה להגיע בהקדם האפשרי לארץ כנען, אך סמוך לאיזור הנמל המצרי ע'רדקה, חל שינוי בכיוון התנועה. "חורגדה" המודרנית משמרת את שם התחנה, הידועה כ"חור הגדגד". על מהות השינוי למדים אנו משמות י"ג: ")יז) וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה:". את שינוי המגמה בכיוון תנועתם של בני ישראל ניתן לראות בראשיתו של שמות י"ד: ")א) וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: (ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן נִכְחוֹ תַחֲנוּ עַל   הַיָּם : " . . . ומסתמנת כאן מגמה שאף חוקר לא השכיל (לדברי ענבר כמובן...)  להבחין בה וללמוד את משמעותה הגיאוגרפית :  

 ראשית, קיימת החלטה "אלוהית", לא לנוע בדרך המובילה לארץ פלשתים. דרך זו הובילה ממצרים באופן כללי לאורך המרחב המערבי והצפון מערבי של מה שמכונה כיום חצי האי סיני, עד לחבל  עזה ומישורי פלשת .

 שנית, הימנעות מהליכה בדרך זו משמעה , שכיוון התנועה של בני ישראל עבר שינוי דראסטי. מהותו של השינוי היתה בראש ובראשונה פנייה לאחור , תוך תנועה לעבר הדרום והתייצבות על חוף ים- סוף המקראי, עם הגב ל"פי החירות", ותוך התייצבות בין "מגדול" ובין הים ועם הפנים אל "בעל צפון". " פִּי הַחִירֹת", הינו שמו של מקום, המורכב מהחלק המצרי "פי" ["עיר", "מקדש", "נוה" ] והמונח העברי "חירה" וברבים: "חירות" , שמשמעו, לפי מילון אבן שושן: "אובליסק", או "מצבת אבן" מחודדת ולא "תעלה", או מקום חפור בעל אופי אחר. המקום היחיד והבולט במצרים המכיל מספר ניכר של אובליסקים, הינו לוקסור, או כארנאק, בה ניצב מקדש "אמון" הגדול, ובחצרותיו וסביבתו ניצבים אובליסקים של כמה ממלכי מצרים הידועים, כמלכה חתשפסות , תחותמס השלישי ועוד. בעבר ועל פי התעודות האשוריות, עמדו בחזית המקדש הגדול של אמון, סמוך לגדת הנילוס "שתי חירות מזהב לבן ", כשבעה טון ( 2500 כיכר ), משקלן  שהבהיקו בשמש ונראו למרחוק ע"י כל הנוסעים לאורך הנילוס או שטים  במימיו ואלה ציינו את מקומה של "פִּי הַחִירֹת" ( "עיר האובליסקים" ). חירות אלה נבזזו ע"י חייליו האשוריים, של אשורבניפל, בן אסר חדון , שכבש את מצרים בעקבות המרד בו פתחה נגד  אשור.

המחקר המקובל גורס כי לא רק שבני ישראל עשו דרכם ( אם בכלל . . ) ממצרים לכנען דרך חצי האי סיני, אלא שבחצי האי סיני, בנגב המערבי ובצפון מערב חצי האי ערב מצויים תשעה הרים לגביהם נטען כי הם "הר סיני", למרות שאין שום זיהוי וודאי של אחד מהרים אלה.

גירסתו של ד"ר ענבר, לאיתורו של הר – סיני , שונה לחלוטין כמובן. המשך הדרך דרומה ולאורך הנילוס הוביל את בני ישראל לעבר "ג'בל ברכאל", ההר הקדוש, שהמצרים קראו לו "הר האל", הסמוך לעיר הקדושה העתיקה "נאפאטה", הסמוכה לאשד הנילוס הרביעי. "ברכאל" משמעו "ברכת האל" בערבית ויצוין כי הוא נמצא בטווח נוח של חודשיים הליכה ממצרים העליונה, במרחק של כ-900 ק"מ , שמשמעו: הליכה של עד 15 ק"מ   ביום. ג'בל ברכאל, הממוקם סמוך לאשד הנילוס הרביעי, היה בעת העתיקה,  מרכז סגידה לאל "אמון" ( אל השמש ) ולרעייתו "מות", והזיווג ביניהם הוליד את אל הירח המצרי שאחד מכינוייו היה "חונס", ואשר באכדית קראו לו "סין".

 "סיני" הינו, איפה, הנגזרת מהשם "סין" ומכאן גם שמו העקיף של ההר : "סיני". בתוך ההר מצוי מקדש חצוב בסלע, המוקדש לאל המצרי, האמון על הלידות ושמו "בס". המקדש החצוב בסלע נבנה תוך ניצולה של נקרה טבעית שהורחבה וסותתה בדומה למקדש אבו סימבל, הסמוך לאשד הנילוס  השני. הכושים ששלטו במרחב, ראו במערת המקדש שבהר, מעין רחם, שהכשירה באקט של לידה טקסית, את הלגיטימיות של  מלכיהם במהלך הדורות : המלך העתידי נכנס למקדש המערה ויצא ממנו כאילו הוא נולד לאל "אמון" ולאשתו "מות" והפך בכך לשליט מוכר ולגיטימי הראוי לשלוט על כוש. כך אירע גם למשה, שהוכנס ל"נקרה"  שבהר על פי הוראתו של אלוהים, וכמובן יצא משם ומוסמך מטעם אלוהי ישראל להוציא את עם ישראל ממצרים ולהנהיגו. כשהגיעו בני ישראל להר סיני, הם חנו למרגלותיו 9 חודשים ( מליל ה- 15 בחודש השלישי, תאריך ההגעה להר סיני, עד לאחד בחודש הראשון של השנה השניה ) – הזמן הסימבולי לירחי הלידה האנושיים.

ד"ר ענבר אינו יודע אם הכניס משה את כל פרטיו של העם למערה ההיא, כדי להסמיכם כעדת קדושים, אך מספיקה הייתה השראתה של המערה כדי להפוך את כל העם לעדת קדושים וללגיטימיים. מקדש המערה הזה משתלב היטב בסיפור בריחתו של אליהו מאחאב והגעתו ל"הר האלוהים" ( שמו המצרי הקדום היה "הר האל" ) , תוך שהוא יושב במערה שהייתה שם ושומע את קול הדממה הדקה של האל בהר ( מלכים א' , י"ט : 1 – 14 ). למרות שגובהו של ההר לא רב ( כ- 200 מ' מעל סביבתו), צמודה אליו "חירה" טבעית  מסלע אבן חול נובית שגבהה כגובה ההר עצמו ,  ה"אובליסק" הטבעי הנ"ל מייצג למעשה גם  את חרבו של אל השמש "אמון"  ועל כן הוא היה קרוי גם : "הר (ה)חרב", אך כשניקדו את התנ"ך, הוסיפו לאות "ח" חולם חסר, שהוא אחת מצורות הביטוי של ה"קמץ" ומשמעות שמו ה"חרבית" נעלמה מהבנת החוקרים, שנטו לקרוא לו "ח(ו)רב" בגלל היותו נטוע במדבר החרב והיבש , למרות היותו ממוקם בצמוד לגדתו הצפונית של הנילוס ונטוע במרחבי ההצפה הירוקים של גדותיו.

הנקודה המאפיינת ביותר את נופו של ההר הינה כיפתו השחורה משחור, שריד לאש ולעשן שפרצו מתוכו ושנחשבו לקולותיו של  אלוהים. ההר ניצב גם על הדרך ממצרים ל"חצר מות", שבדרום תימן, שלפי פלאביוס, הגיעו אליה בני ישראל במסעם מהר סיני לכנען ובכך הוא ממשיך את מגמת ההליכה של בני ישראל ממצרים דרומה.

התעייפתם?... יש עוד:

האל "אמון" נושא על ראשו כובע מיוחד: מעל לטבעת הכתר הישובה על ראשו של אמון הזדקרו שתי בליטות צרות, מוארכות, ומתעגלות בקצותיהן העליונים – ממש כדמותם של שני לוחות הברית, שעוצבו ככובעו של "אמון". האל "אמון" מיוצג במיתולוגיה המצרית כפר בן בקר, שעל ראשו ובין קרניו כתר שבקצהו הקדמי מעוצב גלגל החמה, המסמל את אל השמש בעצמו . לא פלא כי בהתארך זמן שהייתו של משה בהר סיני הייתה ההצעה שהעלו בני ישראל המתוסכלים והמאוכזבים מהיעדרו של מנהיגם, לבצע עבודה לאל המקומי -  התקנתו של "עגל המסכה", ועבודה רבת משתתפים בסגידתו.

 מעשה זה מחזק את הנחתו של ד"ר ענבר כי אמנם בוצע פולחן העגל בהר ההוא, הסמוך לאשד הנילוס הרביעי. נקודה נוספת מני רבות, המייחדת את ההר ושייכת לסיפורים הקשורים בו ישירות, הינה הימצאותן בו של שרידי לוח גדול ומוזהב, שהשתרע על כמה וכמה מ"ר, שהיה מצופה בזהב טהור ושעוצב כנראה בדמותו המקודשת של "עץ החיים". הלוח הבוהק הוצמד לבסיסה של חרבו של אל השמש אמון. לוח המתכת המוזהב והמלוטש, זהר באור יקרות עם כל אחת מזריחות השמש במדבר. אור יקרות זה הפך מן הסתם לחלק מהאגדה של מפגש משה עם אלוהי ישראל באמצעות "הסנה הבוער ואינו אוכל". מכאן יכלו בני ישראל להמשיך דרומה, לעבר הרמה האתיופית  הבזלתית, לרדת לעבר אריתריאה ומשם לנוע לאורך חוף הים האדום לעבר צפון סומאלי ודרום חצי האי ערב.

נימוק נוסף: בניית המשכן הנייד שהתבססה על שלדי עץ ועמודי עצי  השטים, מצביעה על השפע הרב של עצים אלה ועל גדלם הרב, שאיפשר את עיבוד ענפיהם הגדולים לקורות המקדש. לא מדובר במרחב המדברי של חצי האי סיני, ה"מארח" עצי שיטה ננסיים יחסית ובלתי מתאימים לבניית מתקן כה גדול כמשכן הנייד. מדובר במרחבי מרכז סודאן הסמוכים לנהר הנילוס והעתירים בגשמי המונסון הכבדים והארוכים, או בגשמי האקלים הטרופי, המומטרים מידי יום ביומו במרחב ההוא. את המגמה להליכה דרומה, ניתן לחזק באמצעות ההכשר המקראי שניתן לבני ישראל לאכול את הארבה, שכידוע משתרעים איזורי התרבותו וגידולו ברמות הנישאות של אתיופיה וסודאן ובחלקו הדרומי של חצי האי ערב, לשם גם הגיעו בני ישראל. נתונים אלו מחזקים את הערכתו לפיה צעדו בני ישראל ממצרים דרומה, לעבר סודאן, אתיופיה ואריתריאה ומשם המשיכו הלאה לכנען.

איפה נמצא הר סיני?

גירסתו של ד"ר ענבר, לאיתורו של הר – סיני , שונה לחלוטין. המשך הדרך דרומה ולאורך הנילוס הוביל את בני ישראל לעבר "ג'בל ברכאל", ההר הקדוש, שהמצרים קראו לו "הר האל", הסמוך לעיר הקדושה העתיקה "נאפאטה", הסמוכה לאשד הנילוס הרביעי.

. בתוך ההר מצוי מקדש חצוב בסלע, המוקדש לאל המצרי, האמון על הלידות ושמו "בס". המקדש החצוב בסלע נבנה תוך ניצולה של נקרה טבעית שהורחבה וסותתה בדומה למקדש אבו סימבל, הסמוך לאשד הנילוס  השני. הכושים ששלטו במרחב, ראו במערת המקדש שבהר, מעין רחם, שהכשירה באקט של לידה טקסית, את הלגיטימיות של  מלכיהם במהלך הדורות : המלך העתידי נכנס למקדש המערה ויצא ממנו כאילו הוא נולד לאל "אמון" ולאשתו "מות" והפך בכך לשליט מוכר ולגיטימי הראוי לשלוט על כוש.

 כך – טוען ענבר- אירע  גם למשה, שהוכנס ל"נקרה"  שבהר על פי הוראתו של האל, וכמובן יצא משם ילוד האלים הנ"ל ומוסמך מטעמם להוציא את עם ישראל ממצרים ולהנהיגו.

בשל גודלן של המשפחות המקראיות של צאצאי יעקב, טוען ענבר, יהיה סביר להניח כי כל אחד מ600,000 הלוחמים שנפקדו, ייצג לפחות 8 בלתי לוחמים במשפחתו ועל כן מנתה כלל אוכלוסיית ישראל היוצאת ממצרים למעלה מחמישה מליון נפש. ואם כך, כיצד יכלו בני ישראל, לנוד במדבר סיני הצחיח 40 שנה ולא לגווע ?

הפתרון החליפי של ענבר לפקפוקם של חוקרי המקרא, הארכיאולוגים וההיסטוריונים המקובלים הוא, שבני ישראל לא דרכו בחצי האי הקרוי "סיני" - ולו לשניה אחת. הם נעו לאורך הנילוס דרומה וחלק ניכר מדרך נדודיהם לא סבלו לא ממחסור במים, לא ממחסור במרעה למקניהם ולצאנם ולא ממחסור במזון מן החי והצומח שם. אם אלה היו התנאים הסביבתיים, כי אז יכלו בני ישראל למנות מליונים אחדים ולא לסבול חרפת רעב וצמא בנדודיהם לעבר כנען. ניסיונות החוקרים לפסול את הנתונים המספריים הנ"ל, בהסתמכות על אופייה המדברי והחשוף, לכאורה, של הנדידה  (חצי האי סיני של ימינו), אינם עומדים במבחן הנדידה דרומה, לאורך הנילוס ודרך סודאן, אריתריאה , אתיופיה וסומאלי. ככל שחדרו בני ישראל לתוך עומקה של קרן אפריקה המזרחית, כן נתקלו הם בנופים ירוקים, טרופיים, עתירי משקעים ומזון מן  הטבע .

לדעת ד"ר ענבר, השתרעה מואב המקראית ולצידה גם ארץ בני עמון המקראית , לא כמו שמקובל כיום בקרב חוקריו של המזרח הקדמון והמזרח המקראי , במה שנהוג לכנות "עבר הירדן המזרחי" , אלא , כפועל יוצא של תפרושתם של שבטי  גד , ראובן וחצי המנשה הגלעדי , במרחבי אפע'ניסטאן , צפון – מערב פקיסטאן , ומרחבי אוזבקיסטאן , טורקמניסטאן ומזרח איראן של היום .

את "ים המלח" המקראי , הוא מזהה עם ימות המלח הגדולות שבמרכז איראן המודרנית : "דאשט אי – כביר" ו – "דאשט אי- לוט . 

ולכן, לשיטתו  את כיווני המאמצים הצבאיים המרכזיים , היפנה עם ישראל לכיבוש המרחב , המהווה כיום בעצם את המזרח התיכון כולו : מחצר מות בדרום ועד לגרוזיה והקווקאז בצפון וממערב איראן במזרח , עד לחופה של אסיה הקטנה במערב .

 אלו רק דוגמאות למחקרו ולמסקנותיו של ד"ר דוד ענבר. מרתק ככל שיהיה, לא נוכל להקיף כאן את כל היריעה, וזאת לפני שנגענו בדעותיו על גודלה האמיתי של מלכות בית דוד, לדוגמה והיקפו המספרי של עמנו עד לחורבן בית ראשון. לפני שנגענו בדעותיו פוליטיות הנגזרות מתפיסתו את מקומו של עמנו במרחב מאז ומעולם, דעות ימניות שכנראה לא תרמו אף הן למעמדו בקהיליה האקדמית...

מכל מקום, אנו לא מתיימרים לשפוט או אפילו להבין את כל המכלול הזה. אך אין ספק כי ההקשבה לו וקריאת החומר שלו מעוררות בשומע טלטלה לא קלה וזו חויה בהחלט מומלצת, להתמודד לפתע עם מה שנראה כקריסה של בנין הידע והאמונות שלנו..

ואם עוררנו את עניינכם, חפשו ב"גוגל" את שמו וצפויה לכם חוויה מרתקת. 

 
 
x
pikud horef
פיקוד העורף התרעה במרחב אשדוד 271, אשדוד 271, אשדוד 271
פיקוד העורף מזכיר: יש לחכות 10 דקות במרחב המוגן לפני שיוצאים החוצה