אלף ימים אחרי: ממשלת ההפקרה הפכה לממשלת מילוט..

אלף ימים אחרי: ממשלת ההפקרה הפכה לממשלת מילוט..

אלף ימים עברו מאז 7 באוקטובר. אלף ימים מאז שהמדינה התעוררה לתוך הסיוט הגדול בתולדותיה. אלף ימים מאז שהתברר, באיחור קטלני, שהמילים “ימין חזק”, “מר ביטחון” ו“שליטה במצב” היו בעיקר תפאורה חלולה למופע פוליטי מתמשך. אלף ימים — והממשלה שאמורה הייתה להתכנס בענווה, באחריות ובחרדת קודש מול גודל האסון, עדיין מתנהגת כאילו הבעיה המרכזית של ישראל היא לא המחדל, לא החטופים, לא השחיקה, לא הקרע, אלא איך להבטיח את הישרדותה לעוד שבוע.

זו אינה ממשלת חירום. זו ממשלת מילוט. מילוט מאחריות, מילוט מחשבון נפש, מילוט מהחלטות קשות, מילוט מן הציבור ששילם ומשלם את המחיר. בכל מדינה מתוקנת, אלף ימים אחרי אסון בסדר גודל כזה, היו קמות ועדות, היו נכתבים דו"חות, היו מונחות התפטרויות, הייתה מתקיימת לפחות מראית עין של בושה. אצלנו קיבלנו את ההפך: עוד ספינים, עוד חוקים, עוד סיסמאות, עוד הסתה, עוד ניסיונות להסביר לנו שהאשמים הם כולם — חוץ ממי שישבו על ההגה כשהאוטובוס הידרדר לתהום.

במקום מדיניות קיבלנו הישרדות. במקום הנהגה קיבלנו יחסי ציבור. במקום ממשלה שמגייסת את כל כוחות המדינה לשיקום, קיבלנו קואליציה שממשיכה לחשוב כמו מטה בחירות. כל משבר הפך להזדמנות. כל פצע לאומי הפך לחומר בערה פוליטי. כל מוסד ממלכתי הפך ליעד. וכל ביקורת, גם העניינית ביותר, תויגה מיד כבגידה, שמאלנות, אנרכיה או כפירה בעיקר.

זה אולי לב הבעיה: הממשלה הזו לא מנהלת את המשבר הלאומי. היא חיה ממנו. היא ניזונה ממנו. היא זקוקה לתחושת החירום המתמדת, כי רק בתוך ערפל, פחד וכעס אפשר להמשיך לטשטש את השאלה הפשוטה: מי היה כאן אחראי?

ובזמן שהציבור קובר, נלחם, מחכה, מממן, מתנדב ונשחק — הכנסת עובדת שעות נוספות. לא כדי לאחות את החברה. לא כדי לנסח חוזה חדש בין אזרחי המדינה. לא כדי להבטיח שמה שהיה לא יחזור. אלא כדי להעביר עוד ועוד חוקים שמטרתם ברורה: לקבע שליטה, לרצות מגזרים, לחלק שלל, ולסנדל את העתיד רגע לפני שהציבור יקבל הזדמנות לומר את דברו.

מרוץ החקיקה הזה אינו טעות. הוא שיטה. זו פוליטיקה של אדמה חרוכה. אם נישאר — נשלוט. אם ניפול — נשאיר אחרינו שדה מוקשים. הכנסת, שהייתה אמורה להיות זירת הדיון הלאומי, הפכה לבית מלאכה לחקיקה נקמנית, סקטוריאלית ולעיתים מופקרת. במקום להנמיך להבות, היא מתפקדת כמפוח. במקום לשקם אמון, היא דורסת אותו. במקום להבין שחברה בטראומה זקוקה לריפוי, היא ממשיכה לחטט בפצע עם מברג חלוד.

ואסור לטעות: הקרע הפנימי לא נולד ב־7 באוקטובר. הוא היה שם קודם. המהפכה המשפטית, או איך שלא ינסו לכבס אותה עכשיו, הייתה ניסיון ברוטלי לשנות את כללי המשחק תוך רמיסת מחצית מהציבור. היא לא הייתה “רפורמה”. היא הייתה הכרזת מלחמה פוליטית על מנגנוני האיזון של הדמוקרטיה. ואז, כשהמדינה נזקקה יותר מכל לאמון, לשותפות ולתחושת גורל משותף — התברר שהממשלה שרפה בדיוק את הגשרים שעליהם הייתה אמורה לצעוד.

אי אפשר לפרק את הדמוקרטיה בבוקר ולדרוש אחדות בערב. אי אפשר לקרוא למפגינים בוגדים, לטייסים סרבנים, ליועצים משפטיים פקידים חתרנים, לשופטים אויבי העם — ואז להתפלא שהאמון מתפורר. אמון אינו צו חירום. הוא לא נולד מנאום טלוויזיוני ולא מחיבוק מאולץ מול מצלמה. אמון נבנה כאשר אזרח מרגיש שהמדינה רואה אותו, מכבדת אותו, ומבקשת ממנו הקרבה רק כאשר היא עצמה נוהגת בהגינות.

ואז מגיעה שאלת הגיוס, והיא כבר אינה “בעיה חרדית”. היא כתב אישום מוסרי נגד השיטה כולה. בזמן שמילואימניקים נטחנים, משפחות מתפרקות תחת העומס, עסקים קורסים, וחיילים חוזרים שוב ושוב לאותה שחיקה — המערכת הפוליטית ממשיכה להתכופף בפני החרדים ולקדש הסדרים שאבד עליהם הכלח. יש מי שנשלחים לחזית, ויש מי שנשלחים לוועדת הכספים. יש מי שמקבלים צו 8, ויש מי שמקבלים עוד סעיף תקציבי. יש מי שנדרשים להוכיח נאמנות בדם, ויש מי שנאמנותם נמדדת בהצבעה קואליציונית.

זה לא יכול להימשך. לא מוסרית, לא חברתית, ולא ביטחונית. צבא עם אינו יכול להיות צבא של חצי עם. מדינה במלחמה אינה יכולה להרשות לעצמה קומבינות של שלום בית קואליציוני. אם הביטחון הוא של כולם, הנטל חייב להיות של כולם. בלי התחכמויות, בלי פטורים קדושים, בלי מילים מכובסות על “הסדרים”, “מתווים” ו“יעדים”. ישראל אינה יכולה להמשיך לבקש מאותה קבוצה לשאת על גבה את המדינה, בזמן שקבוצה אחרת מקבלת מן המדינה אישור רשמי להביט מן הצד.

אבל הבעיה עמוקה אפילו יותר. אלף הימים הללו חשפו עד כמה התבלבלנו בין ביטחון לבין כוח. חשבנו שביטחון הוא עוד מטוס, עוד גדר, עוד מבצע, עוד סיסמה על הרתעה. גילינו שביטחון הוא גם ממשלה מתפקדת. ביטחון הוא אמון במוסדות. ביטחון הוא כלכלה שלא נחנקת תחת פוליטיקה מופקרת. ביטחון הוא ציבור שמוכן להקריב כי הוא מאמין שההקרבה מחולקת בהגינות. ביטחון הוא הנהגה שאינה בורחת מהאחריות שלה אל תוך ענני עשן של הסתה.

במשך שנים מכרו לנו “ניהול סכסוך”. בפועל, זה היה ניהול אשליה. סיפרו לנו שאפשר להחזיק את המציאות במחסן, לנעול אותה, ולחזור אליה אחרי הבחירות הבאות. סיפרו לנו שאפשר להחליש את הרשות, לחזק גורמים קיצוניים, להתעלם מהשטח, להתאהב בסטטוס־קוו, ולקרוא לזה אסטרטגיה. ואז המציאות בעטה בדלת. לא בנימוס. לא בהדרגה. לא לפי לוח הזמנים של הקואליציה.

הלקח המרכזי מאלף הימים האחרונים הוא שאי אפשר לתחזק ריקבון. אפשר להסתיר אותו. אפשר לצבוע אותו. אפשר להציב לידו דובר רהוט עם מצגת. אבל בסוף הוא מסריח. וב־7 באוקטובר, הריקבון התפרץ אל תוך חיינו במלוא הזוועה.

לכן הבחירות הבאות, אם עוד נותר בהן כוח לתקן, חייבות להיות הרבה יותר מהחלפת שמות. הן חייבות להיות משפט ציבורי על תרבות שלמה של הפקרה. על פוליטיקה שהעדיפה נאמנות אישית על כשירות. על ממשלה שבלבלה בין שלטון למשילות, בין קואליציה למדינה, בין הישרדות לאסטרטגיה. על מערכת שהרגילה אותנו לכך שאיש אינו אחראי באמת, שאיש אינו מתפטר באמת, שאיש אינו משלם באמת — חוץ מהאזרחים, כמובן. הם תמיד משלמים.

הציבור הישראלי יצטרך להחליט אם הוא ממשיך להסתפק במופע הצעקות הקבוע של “אנחנו והם”, או שהוא דורש סוף סוף מדינה. לא שבט, לא כת, לא מכונת תעמולה, לא קואליציית קומבינות — מדינה. מדינה שמבינה שחוסן לאומי מתחיל באמת. מדינה שמבינה שאחדות אינה השתקה. מדינה שמבינה שדמוקרטיה אינה מטרד בדרך לשלטון מוחלט. מדינה שמבינה שבלי שוויון בנטל אין שותפות, ובלי שותפות אין ביטחון.

אלף ימים אחרי 7 באוקטובר, אי אפשר עוד למכור לנו את אותה סחורה מקולקלת באריזה חדשה. אי אפשר לדבר על “ניצחון מוחלט” כאשר אין אפילו אחריות מינימלית. אי אפשר להבטיח “ביטחון” כאשר החברה מתפוררת מבפנים. אי אפשר לבקש אמון ממי שרואים שוב ושוב כיצד האמון שלהם נבגד.

המלחמה הזו החלה בגבולות, אבל היא הכריחה אותנו להביט פנימה. ומה שנגלה שם אינו נעים: מדינה עייפה, חברה פצועה, הנהגה מתחמקת, ומערכת פוליטית שמוכנה להבעיר כל גשר כדי להישאר עוד רגע על הכיסא.

אבל גם בתוך התמונה הקשה הזו יש אמת אחת פשוטה: ישראל חזקה יותר מממשלתה. החברה הישראלית הוכיחה באלף הימים הללו גבורה, נדיבות, יצירתיות ויכולת התגייסות שההנהגה יכולה רק להתקנא בהן. האזרחים רצו קדימה כשהממשלה גמגמה. המילואימניקים התייצבו כשהשרים התפתלו. המשפחות החזיקו את הבית כשהמדינה איבדה מצפן. המתנדבים מילאו חללים שהשלטון הותיר אחריו.

השאלה היא האם הכוח האזרחי הזה  אכן יתורגם גם לכוח פוליטי משמעותי דיו . האם לא נשקע שוב בהתגוששות בוץ שבסופה לא תושג הכרעה ממשית. כזו שתאפשר תיקון כולל ו"ניקוי אורוות" מוחלט ולא תהיה תלויה בחסדי חכי"ם בודדים.

כי אלף ימים הם די והותר כדי להתאבל. די והותר כדי להבין. די והותר כדי להפסיק להאמין למי שמבקשים מאיתנו לשכוח וגם לא שמדברים במתק שפתיים על "אחדות"

עכשיו הגיע זמן החשבון.