דודי שבתאי תוקף את שיח השנאה הנורא מצד כה רבים בשמאל בפרשת יובל דיין

המלה האנגלית המקובלת לשיח שנאה היא Bigotry שתרגומה הלא-מוצלח לעברית הוא צרות-אופקים. במהותה היא מתארת תכונת אישיות, נוקשות דעה, המאפיינת אנשים הנצמדים לדעותיהם או לאמונותיהם ואינם מעוניינים להבין או לשמוע או לקבל דעות שונות משלהם. במקור, הביטוי נועד לתאר שדה ראייה מצומצם, ובהשאלה, הוא מגדיר בני אדם כמי שתפיסתם האינטלקטואלית מצומצמת במודע וביטויה פוגעני ואלים בהתאם.

ככלל, השיח הציבורי בארץ, ובפרט ברשתות החברתיות, הוא שיח שנאה רווי בביטויי סלידה, התנגדות וביקורת, ובהתאם אלים ומבזה כלפי מושאי הביקורת. ועדיין, הסערה סביב הימנעותה של יובל דיין מללחוץ את ידו של נשיא ארה"ב ביידן היתה חריגה בעוצמותיה ובתהודתה. עד כמה חריגה?

לפני 5 שנים, בעת טקס קבלת הפנים לנשיא ארה"ב טראמפ עם תחילת ביקורו בישראל, הסתנן ח"כ אורן חזן לשורת לוחצי הידיים, ובניגוד לפרוטוקול, כפה על נשיא ארה"ב להצטלם איתו תמונת סלפי, תוך שהוא מחולל סערה דיפלומטית ופוליטית. "מבוכה" זעקו הכותרות. קיתונות של ביקורות והשמצות וכינויי הגנאי לא איחרו לבוא: "טמבל", "ליצן", "חצוף". מנגד, היו שקיבלו את המעשה באופן הומוריסטי וסלחני, ותיארו אותו כ"מייצג את רוח התקופה". זה לא היה שיח שנאה. ח"כ חזן בייש את מדינת ישראל, את ראש הממשלה ואת נשיא ארה"ב, בכדי לבצע פעולה אנוכית באופן כוחני מתוך רדיפת-פרסום ותוך הפגנת חוסר-נימוס מוחלט.

יש לי זיכרון טוב לאירועים. אני יכול להבטיח לכם שהתגובות נגד יובל דיין היו בעוצמות דומות אם לא יותר מאלה שהופנו כנגד חזן. אך ההבדל ביניהם בין האירועים הוא שמיים וארץ. בניגוד לחזן, יובל דיין נהגה באחריות, בכובד ראש וביושר ויידעה מראש פעמים רבות על נסיבותיה, היא היתה מכבדת ומלאת יראה מהמעמד, וכשנקלעה לאי-ההבנה התנהגה כדרכה באצילות, בנימוס, בדרך ארץ, בעדינות, כשדבקה באמונתה הדתית, הפרטית, תוך שהיא עושה כל שביכולתה שלא לפגוע בנשיא או במעמד. היא הצליחה בכך. היתה אי-הבנה, מבוכה רגעית, אך הנשיא ביידן לא הובך. הוא היה מוקסם משני הזמרים. העניין הוסבר לו במקום, והכל שב על מקומו בשלום.

אך השיח של 2022 אינו השיח של 2017. הוא גרוע ממנו לאין ערוך, והוא אלים, מתלהם, מבזה - שיח שנאה בהמית ותהומית שככל שיח שנאה אף מעיד על רבים מן המגיבים והמשתתפים בו. בעוד אורן חזן היה ראוי לביקורת נוקבת שכן התנהגותו החצופה ביישה וביזתה את כולנו, מפגן השנאה והסלידה מיובל דיין היה על-שום היותה אישה דתיה ועל מנהגה לשמור נגיעה מגברים זרים. ככזה, היה זה מפגן מחליא, מטמא ומסליד, במהלכו אלפי אנשים פסקו בנחרצות ובחד-צדדיות שליובל דיין אין דרך ארץ, ומשכך אין לה תורה, גידפו אותה, הטיחו בה כינויים משפילים, מזלזלים ופוגעניים לרוב כמו "טיפשה", "מטומטמת", "בהמה", "צבועה", הוציאו את דיבתה ושמצה, ורמסו את כבודה בראש חוצות.

תכונתו של שיח השנאה בן-זמננו הוא האינסטיקטיביות, מיידיות התגובה על אירוע. התגובות אוטומטיות, פבלוביות, נעדרות מחשבה וקצרות רוח. ככאלה, הן מבטאות אותנטיות, אמיתיות, ייצוגיות, בעלות תובנה מעמיקה על דעותיהם וטיבם של בעלי הדעות. שיח השנאה מונע רגשות, הרגשות הן שבבסיס הדעות, והוא מנכיח אותן בעוצמה - לצד צרות-האופקים, החשדנות והסלידה של האחר. אין שיח שנאה שהוא אמפתי, מכיל ופלורליסטי. לא קיים.

במקרה של יובל דיין, שיח השנאה היה שיח פוליטי, שמאלי ברובו המוחלט. תומכי מרכז-שמאל, חילוניים, שסולדים ובזים לדת ולדתיים, שהאירוע מעורר המבוכה היה טריגר למכלול הרגשות השליליים שלהם נגד כל מה שיהודי ברמה הדתית. המחנה הזה שמתיימר להיות ליברלי לא מסוגל להכיל התנהגות דתית כלשהי שאינה חלק מהפרוטוקול. אלא שהצדקת שיח השנאה מוכרחה להיות בהלימה למושאה. האובייקט היתה יובל דיין, זמרת, אמנית רגישה ומיוחדת. כשרוממות דרך הארץ על לשונם, דרס המון שמאלני קנאי את האדם יובל דיין, מבלי שתוכל לעשות דבר כנגדו. למתבונן מן הצד, היה זה מחזה מבהיל. איך יכול אדם להידרס בידי המון על לא עוול בידיו בשיוכו ותיוגו האוטומטי בהתאם לסיווגו לקבוצות שיוך. עד כמה השנאה הפוליטית, הרעיונית והרגשית, עמוקה, שורשית וצרת-אופקים.

שיח השנאה כנגד יובל דיין ביטא אי-סובלנות מוחלטת, אלימה, קיצונית ביותר כלפי כל התנהגות שאינה נמצאת בגדרי האמונות וקודי ההתנהגות של תומכי השמאל. העדר-פלורליזם וקיצוניות מחשבתית שלא מאפשרת כמעט מרחב לדעות או התנהגויות אחרות. דעה נגדית היא בהכרח דעה סותרת, ומשכך יש לשלול אותה במקום ומיד. שיח השנאה צובע את כל המחנה הפוליטי בצבעי שנאה. הוא הופך את המשתתפים בו לשונאים, הוא הופך את הרעיוניות שבבסיסו לקיצונית, והוא לא מאפשר שום שיח או קשב עם ישראל המסורתית או הדתייה. תומכי שמאל שרואים עצמם כליברלים וסובלניים הם לאמיתו של דבר תמונת המראה של יריביהם מימין - דוגמטיים, חרדתיים, שיפוטיים להחריד, משוכנעים בצדקתם - קיצוניים. שיח השנאה הוא דינמיקה סימביוטית של שני מחנות קיצוניים שמתכחשים לקיצוניותם, כשכל קיצוניות מתיימרת לרצות את הטוב, בשעה שהיא רומסת אותו ואת מי שנקרה בדרכה.

השמאל הישראלי נמצא בשפל התמיכה הפוליטית בו. אין זה מקרה. הוא כשל בלהגדיר מחדש את עצמו בהתאם למציאות המשתנה ונכשל בנאמנותו לערכים האוניברסליים אותם הוא מרומם במשנתו. שנאה יותר משהיא כוח מניע היא כוח הרס עצמי.