הזיכרון הקצר והחוצפה הארוכה של בצלאל סמוטריץ'

הזיכרון הקצר והחוצפה הארוכה של בצלאל סמוטריץ'

יש משהו כמעט מרהיב בחוצפה שבה נבחר ציבור בוחר לעוות את המציאות מול עיני הציבור.

ציטוט מדברים של סמוטריץ' השבוע:

'אנחנו, אני חושב, האנשים הדמוקרטיים ביותר במדינת ישראל. מי שעד היום קורא לא לקבל את הבחירות של הציבור, לצער הרב, זה הקיצוניים בצד השני בקפלן'. 'אני מזכיר לך שלפני המלחמה היו פה אנשים שרצו לשרוף את המדינה, שרצו לפרק את הצבא. הם אמרו במודע, 'אנחנו יודעים שאנחנו מסכנים את ביטחונה ואת קיומה של מדינת ישראל. אנחנו רוצים שהצבא לא יהיה כשיר, אנחנו רוצים שחיל האוויר לא יהיה כשיר, אנחנו רוצים שהמודיעין לא יהיה כשיר, אנחנו רוצים ש-8200 לא יהיה כשיר'."

השר סמוטריץ' מציג גרסה חלופית להיסטוריה, כזו שמתעלמת מהעובדות הפשוטות ומחליפה אותן בנרטיב של האשמה קולקטיבית, כשהוא מטיח במוחים נגד המהפכה המשפטית האשמות חסרות שחר על כוונה מכוונת להחריב את המדינה.

הטענה כי המפגינים ביקשו "לשרוף את המדינה" או "לפרק את הצבא" היא לא רק שקר גס, היא היפוך יוצרות מקומם. מי שיצאו לרחובות לא ביקשו להחליש את ביטחון המדינה, אלא להפך – הם זעקו בדיוק בגלל שהם ראו כיצד המדיניות הממשלתית, שסמוטריץ' הוא חלק מרכזי בה, מובילה לקיטוב חסר תקדים ולערעור היסודות עליהם נשען הביטחון הלאומי. להציג התרעות אמת על פגיעה בכשירות הצבא כ"רצון להחליש את הצבא" זו דמגוגיה זולה, שנועדה להסית את תשומת הלב מהאחריות של הממשלה למצב שנוצר.

הניסיון להכתיר את עצמו ואת חבריו כ"אנשים הדמוקרטיים ביותר במדינת ישראל" בזמן שהם מקדמים מהלכים שנויים במחלוקת עמוקה, הוא שיא האבסורד. דמוקרטיה היא לא רק "לקבל את תוצאות הבחירות" – מנטרה שמשמשת כמגן מפני כל ביקורת עניינית – אלא גם מחויבות לשלטון החוק, להגנה על זכויות מיעוט ולקשב לציבור רחב שמרגיש שהמדינה נשמטת תחת רגליו.

השימוש בציטוטים מומצאים או בהוצאת דברים מהקשרם כדי לצייר את הצד השני כבוגדים לא משרת את האחדות עליה כולם מדברים. הוא רק מעמיק את השסע. במקום לקחת אחריות על התוצאות הישירות של המדיניות שלהם, בוחרים בממשלה שוב ושוב בדרך הקלה: האשמת "האחר", הדהוד נרטיבים של שנאה, והתעלמות מוחלטת מהעובדה שהמפגינים שקראו לעצור את המהלך היו אלה שראו את הנולד, בעוד הממשלה עצמה התעקשה להמשיך במסלול התנגשות, גם במחיר הביטחון.

הגיע הזמן להפסיק עם השכתוב הזה של ההיסטוריה, שכן הציבור זוכר היטב מה נאמר, מי אמר, ובעיקר – מי באמת סיכן את ביטחון ישראל.