הסרט נז״א. שמחת זקנתם וארורה יולדתם !

הסרט נז״א.  שמחת זקנתם וארורה יולדתם !

שונאי ישראל בעולם צוהלים ומוחאים כפיים במשך כמעט 25 דקות לסרט שכבר נהפך — בין אם לכך כיוונו יוצריו ובין אם לאו — לכלי תעמולה רב־עוצמה נגד ישראל.

ושונאי היושרה והליברליות בתוכנו צוהלים אף הם: “הנה הסמולנים שונאי המדינה. שלא תעזו להצביע להם!”

ורק אנחנו — הרוב המכריע של אוהבי עמם ומדינתם, שאינם מוכנים לוותר לא על האמת ולא על המצפון — נבוכים ושותקים.

לכן אנסה להיות לנו לפה ולומר:

 אנחנו, אוהבי המדינה והאדם, לא נשתוק ולא נצטרף למקהלת הצוהלים משני הצדדים. לא ניתן לאויבי ישראל להפוך כל חייל לפושע, ולא ניתן לממשלת ישראל ולמכונת הרעל שלה להפוך כל מבקר לאויב.

ראשית, גילוי נאות הכרחי: הסרט טרם הופץ לקהל הרחב בישראל, וגם אני לא צפיתי בו במלואו. לכן הטור הזה אינו מתיימר להיות ביקורת קולנועית על הסרט ואינו קובע מה הוא כולל או משמיט. הוא עוסק בטענות שיוצריו בחרו לפרסם, בקטעים ובתיאורים שנחשפו, בתגובת צה״ל ובסערה הציבורית והפוליטית שהתפתחה סביבו.

אינני מוכן להצטרף לאלה שכבר קבעו כי כל מילה בסרט היא אמת צרופה — אך גם לא לאלה שהחליטו, בלי לצפות בו, שכל משתתפיו שקרנים וכל יוצריו בוגדים. מחיאות כפיים אינן ראיה. אבל גם זעם אינו הפרכה.

“נז״א” — ראשי תיבות של “נזק אגבי” — הוא סרט תיעודי בן כ־80 דקות של יובל אברהם ורחל שור, שניים מארבעת יוצרי הסרט “אין ארץ אחרת”, שזכה באוסקר לסרט התיעודי הטוב ביותר בשנת 2025.

הסרט החדש מבוסס על עדויותיהם של 24 חיילים ואנשי מודיעין ישראלים, (לכאורה) שפניהם וקולותיהם הוסתרו. הוא הופק בידי “הגרדיאן” ומפיקים בריטים, זכה בפרס המיוחד של חבר השופטים בפסטיבל ונציה וקיבל, על פי דיווחי AP ורויטרס, תשואות שנמשכו כמעט 25 דקות.

אלה העובדות הידועות. אמיתות הטענות הקשות המוצגות בסרט עדיין טעונה בדיקה.

אין ספק שליוצרי הסרט יש עמדה פוליטית ברורה, והם אינם מסתירים אותה. אברהם ושור מציגים את סרטם כניסיון להוכיח שהפגיעה הנרחבת באזרחי עזה לא היתה אוסף של טעויות וחריגות, אלא תוצאה של מדיניות ושל דפוס פעולה מערכתי. הסרט נשען על תחקירים שפורסמו ב“שיחה מקומית”, במגזין 972+ וב“גרדיאן” — גופי תקשורת שקו הסיקור שלהם ביקורתי מאוד כלפי ישראל.

כל אלה מצדיקים בדיקה קפדנית. הם אינם מוכיחים כשלעצמם שהעדויות שקריות. השקפת עולמו של עיתונאי אינה פוסלת את ממצאיו; היא מחייבת את הקוראים לבחון את דרכי האימות, את הראיות ואת ההקשר שבתוכו הם מוצגים.

גם ליוצרים אסור לצפות שנקבל ללא עוררין עדויות אנונימיות, בעיקר כאשר הן מובילות להאשמות כה כבדות.

הטענה הקיצונית ביותר המיוחסת לאחד המרואיינים היא שאושרה תקיפה שבה היה צפוי להיהרג מספר עצום של אזרחים — עד 500 — כדי לפגוע במטרה אחת. קשה מאוד להאמין שמישהו בצה״ל אישר דבר כזה.

צה״ל הכחיש זאת באופן מוחלט והודיע כי מעולם לא תכנן, אישר או ביצע תקיפה שבה היו צפויים להיהרג 500 אזרחים, או מספר הקרוב לכך. עוד טען הצבא כי בגלל הסתרת זהות המרואיינים אי־אפשר לוודא היכן שירתו, באילו תפקידים ומה באמת יכלו לדעת.

בעניין הזה הדרישה שלי פשוטה: הביאו ראיות.

אם אכן ניתנה פקודה כזאת, יש להעביר את הפרטים, המסמכים ושמות המפקדים — אך ורק באמצעות ערוצים חוקיים ומאובטחים — לגורמי חקירה ואכיפה המוסמכים לקבל מידע מסווג, כגון מצ״ח, הפרקליטות הצבאית או גוף חקירה ממלכתי מוסמ אחר.

אין למסור חומר מודיעיני מסווג לעיתונאים או לגורמים אזרחיים בלתי־מוסמכים. חשיפת עבירה אפשרית אינה מעניקה היתר לחשיפת סודות מדינה, לסיכון מקורות מודיעיניים או לפגיעה בביטחון.

אם הטענה נכונה, מדובר באירוע המחייב חקירה עמוקה עד לראש שרשרת הפיקוד. אם היא אינה ניתנת להוכחה, אסור היה להפוך אותה לכותרת המרכזית המשווקת את הסרט ברחבי העולם.

הגנה על מקורות אנונימיים היא כלי עיתונאי לגיטימי ולעיתים הכרחי, אבל אנונימיות אינה יכולה להיות תחליף לאימות. ככל שההאשמה חמורה יותר, כך נדרש בסיס ראייתי מוצק יותר — גם אם חלק מן הראיות אינו יכול להתפרסם ברבים.

אשר ל־7 באוקטובר: מן הביקורות והתיאורים שפורסמו עולה – בניגוד לנטען לא אחת- שהסרט אינו מתעלם לחלוטין מן הטבח, ואף מביא חיילים המתארים את הזעם ואת הרצון לנקום בעקבות מתקפת חמאס. לכן אין זה הוגן לקבוע, לפני צפייה מלאה, שהסרט “מעלים” את 7 באוקטובר.

השאלה הלגיטימית היא אחרת: איזה משקל והקשר מעניק הסרט לטבח, לחטיפות, לאונס, לשריפת המשפחות ולמציאות שבה חמאס פעל מתוך אוכלוסייה אזרחית והטמיע תשתיות לחימה בבתי מגורים, בבתי ספר, במסגדים ובבתי חולים?

את התשובה לכך יהיה אפשר לתת רק לאחר שהסרט יוקרן כאן במלואו.

עם זאת, העיקרון ברור: שום דיון ישר במלחמה בעזה אינו יכול להתנהל כאילו ההיסטוריה החלה ב־8 באוקטובר. ב־7 באוקטובר פלש חמאס לישראל, טבח באזרחים, אנס, שרף וחטף. לצד מחבלי הנוח׳בה חדרו גם תושבים שהשתתפו בביזה ובאלימות.

כל אלה אינם מעניקים היתר לפגוע בחפים מפשע. אבל הם חלק בלתי־נפרד מן המציאות שבתוכה יצאה ישראל למלחמה.

גם מידע שמקורו בעיתונאים פלסטינים הפועלים ברצועה הנתונה לשלטון חמאס מחייב אימות קפדני. אין לפסול עדות משום שהיא פלסטינית, אך אין לקבל אותה אוטומטית כאמת משום שהיא משתלבת בתזה מסוימת. אותו מבחן ראייתי צריך לחול על כולם — ישראלים ופלסטינים, חיילים ועיתונאים, דובר צה״ל ויוצרי הסרט.

ולקצינים ולאנשי 8200 המופיעים בסרט (לכאורה) אני מבקש לומר: אם בידיכם מידע על פקודות בלתי־חוקיות, אל תסתפקו בצללית על גג בתל אביב. העבירו אותו באופן חוקי ומאובטח לגורמי חקירה המוסמכים לקבלו ולבדוק אותו. דירשו חקירה והיו מוכנים למסור עדות מלאה בפני הגוף החוקר, תוך שמירה על כללי ביטחון המידע.

חלק ממערכי המודיעין נכשלו כישלון נורא בהגנה על אזרחי ישראל ב־7 באוקטובר. הכישלון הזה אינו מבטל את חובתם להתריע על מעשים פסולים בעזה — אך הוא בהחלט מחייב אותם לעמוד בחקירה רצינית ולא להסתפק בעדות שאיש מלבד יוצרי הסרט אינו יכול לאמת.

גם הטענה שיוצרי הסרט מסרבים להראותו בישראל אינה מתיישבת עם הדברים שפורסמו בשמם. יובל אברהם הודיע כי היוצרים יעשו הכול כדי להפיץ את הסרט בארץ וביקש ממבקריו לצפות בו לפני שיחרצו את דינו. הבה נראה אם יקיימו את הבטחתם. הקרנה פתוחה לציבור ולעיתונאים ישראלים, לצד דיון ובדיקת העובדות, היא המבחן האמיתי.

וכאן אנו מגיעים לשר התרבות מיקי זוהר, שדרש לשלול את אזרחותם של היוצרים בשל “בגידה במדינה”.

כדאי לדייק: חוק האזרחות אינו מאפשר לשלול אזרחות בגלל יצירת סרט מרגיז, חד־צדדי או אפילו נבזי. “הפרת אמונים למדינת ישראל” מוגדרת בחוק כמעשה טרור או סיוע לו, בגידה לפי סעיפים מוגדרים בחוק העונשין, ריגול חמור או רכישת אזרחות או מעמד במדינת אויב.

ההכרעה בדבר שלילת אזרחות מטעמים אלה נתונה לבית המשפט לעניינים מינהליים — לא לשר התרבות ואף לא לשר הפנים. שר הפנים רשאי להגיש לבית המשפט בקשה לביטול אזרחות, אך בקשה כזאת טעונה הסכמה בכתב של היועצת המשפטית לממשלה. רק בית המשפט מוסמך להחליט אם התקיימו התנאים החריגים והחמורים שקובע החוק (סעיף 11 בחוק האזרחות)

לכן דבריו של זוהר אינם רק איום משפטי חסר בסיס. הם מעידים על תפיסה מסוכנת שלפיה האזרחות הישראלית היא רישיון זמני שהשלטון רשאי לבטל למי שמעז להכעיס אותו...

אם השר זוהר באמת חרד מפגיעה במדינה, מוטב שיתמוך בחקירה יסודית של החשדות לקשרים קטאריים בתוך לשכת ראש הממשלה. ומוטב שיזכור את הנזק האדיר שחוללו שרים, חברי כנסת ופרשנים ישראלים בדבריהם שלהם:

עמיחי אליהו הציע להטיל פצצת אטום על עזה... בצלאל סמוטריץ׳ קרא ל“השמדה מוחלטת” של רפיח, דיר אל־בלח ונוסייראת. גלית דיסטל־אטבריאן כתבה ש“עזה צריכה להימחק עכשיו”. משה פייגלין הכריז שכל ילד וכל תינוק בעזה הוא אויב. יעקב ברדוגו קרא להפציץ בלי הבחנה בין מעורבים לבלתי־מעורבים. איתמר בן גביר פרסם רצף מצמרר של קריאות “להשמיד, לנתץ, להכרית, למחוק, לרסק ולשרוף”.

האמירות האלה אינן פרשנות של במאי שמאלני. הן נאמרו בפומבי, בשמות ובפנים גלויות. הן מספקות לכל תועמלן אנטי־ישראלי בעולם תחמושת משובחת ומעניקות אמינות לטענה כי בקרב חלקים מהחברה ומההנהגה הישראלית התפתחה דה־הומניזציה מסוכנת של תושבי עזה.

היכן היה אז מיקי זוהר? מדוע לא שמענו ממנו דרישה להדיח, לחקור או אפילו לגנות בחריפות את הדוברים?

לסיכום:

אסור לנו ליפול לבחירה הכוזבת שמציעים לנו. איננו חייבים לבחור בין מחיאות הכפיים בוונציה לבין מסע ההסתה של הימין.

מותר ואף חובה לומר בעת ובעונה אחת: טבח 7 באוקטובר היה פשע מפלצתי; חמאס הוא ארגון טרור רצחני; לישראל הייתה זכות וחובה להילחם בו — ובכל זאת, חייהם של ילדים ואזרחים פלסטינים אינם הפקר.

מותר לחשוד שהסרט מגויס אידאולוגית, לדרוש ראיות ולבחון אם ההקשר שהוצג בו מלא והוגן. את המסקנה הסופית אפשר וצריך לגבש רק לאחר צפייה בסרט. ובאותה נשימה חובה להגן על זכותם של יוצריו לדבר, להתנגד לאיומים עליהם ולדרוש בדיקה אמיתית של העדויות.

אהבת המדינה אינה מחייבת אותנו למחוא כפיים לכל סרט היוצא נגדה. אבל היא גם אינה מאפשרת לנו לעצום עיניים מול מידע מטריד או להפוך כל מבקר לבוגד.

התשובה לסרט “נז״א” צריכה להיות הקרנה, בדיקה, חקירה וויכוח פתוח — לא שלילת אזרחות. מדינה דמוקרטית ובטוחה בעצמה אינה משתיקה את המראה. היא בודקת אם התמונה הנשקפת ממנה אמיתית, ואם היא מעוותת — מוכיחה זאת בעובדות.

אנחנו, אוהבי המדינה והאדם, לא נשתוק ולא נצטרף למקהלת הצוהלים משני הצדדים. לא ניתן לאויבי ישראל להפוך כל חייל לפושע, ולא ניתן לממשלת ישראל להפוך כל מבקר לאויב.

אבי בן דוד

 (נערך בסיוע צ'אט גפט)