ד"ר אריה יגודה יוצא לתבוע את עלבונם של ה"גפילטע פיש"
ד"ר אריה יגודה
05.04.23 / 08:53
תגים:
גפילטע פיש
בתכניות הריאליטי שלנו העוסקות באוכל מככב ה"גפילטע". מככב בהרבה ליגלוג ושינאה לא מוסברת.
לא ברור לי איך ולמה הדג החריף של עדות אחרות מקבל מקום כבוד ואילו ה"גפילטע" נדחק למקומות ה"איחס" והמגעיל.
לא ברור לי מדוע חריף ומתוק של מטבח אסיאתי, זה טעים ומקובל וקציצת קרפיון ששרדה גלות והשמדה היא מושא לליגלוג.
ההטפלות הזאת ל"גפילטע" יש בה מן הגזענות האנטי אשכנזית, שהלך הרוח שלה מפמפם קריירות של פוליטיקאים ואנשי אקדמיה למיניהם שרוכבים על גלי קיפוח שחלף זמנם מן העולם.
עלבונו של ה"גפילטע".
בתכניות הריאליטי שלנו העוסקות באוכל מככב ה"גפילטע".
מככב בהרבה ליגלוג ושינאה לא מוסברת.
לא ברור לי מדוע חריף ומתוק של מטבח אסיאתי זה טעים ומקובל וקציצת קרפיון ששרדה גלות והשמדה היא מושא לליגלוג.
במה שונה למשל קציפה דמויית קצף גילוח דליל של טבחים שמחזיקים מעצמם מלכי עולם החיך ,מרוטב קרוש של דג שמוגש במסעדות צרפתיות כחלק ממסורת אוכל מפוארת.
ההטפלות הזאת ל"גפילטע" יש בה מן הגזענות האנטי אשכנזית שהלך הרוח שלה מפמפם קריירות של פוליטיקאים ואנשי אקדמיה למינהם שרוכבים על גלי קיפוח שחלף זמנם מן העולם.
אוכל הוא תרבות והיסטוריה של עם.
תרבות והיסטוריה יוצקים לתוכו הוויה על גיאוגרפית שמאפינת ומייחדת אותו.
הלעג האופנתי לסממני תרבות של חלק זה או אחר בעם, מבטל שנות היסטוריה,מקעקע את היסודות עליהן הוא בנוי והופך אותו לשבטים מופרדים האחד ממשנהו.
בפסח אנחנו חוגגים שחרור מעבדות.
שחרור של עם שהוא עדיין אסופה של שבטים.
חוגגים איש איש עם מנהגיו השבטיים.
יש שיחגגו עם הדג החריף,או עם המתוק,ואחרים יאמרו שהם משדרגים לאופנתי שנקדח במוחם של מובילי תרבות האוכל החדשים שמתימרים להיות על שבטיים.
אני אחגוג עם ה"גפילטע" המתוק והחריף.
רק אתפלל שבאמת יצליח לי.
משהו על גפילטע פיש.
עוד מעט ליל הסדר.
העובדה הזאת מדירה שינה מעיני.
לא,לא חס וחלילה הדאגה שאוכל לבטא נכון את כל המילים בארמית שמופיעות בהגדה.
או שאמצא גויים לשפוך עליהם את החימה.
או העובדה שכרגיל, אפספס את הביקור של אליהו הנביא, כי בדיוק אהיה בשרותים או במטבח מדיח כלים.
שום דבר מהלכות הסדר לא מלחיץ אותי אפילו לא הכרפס, או המרור, או הביצה הקשה עם מים ומלח, שרק אלוהים יודע מה תפקידה.
אז מה כן מלחיץ אותי?בטח תשאלו.
הגפילטע.כן הגפילטע המנוול הזה הוא הוא שמדיר שינה מעיני.
אותו גפילטע פשוט ,שהוא בעצם קרפיון שאמא שלי היתה קונה לא רק בפסח, אלא גם כל יום חמישי.
שמה אותו להשתכשכות באמבטיה, ואחר כך מוציאה, מכלה בו את זעמה, ומרביצה בראשו הדגי מכה וורשאית טיפוסית שהייתה הפתיח להפיכתו לגפילטע משובח מתוק חריף.
אצלה הדברים היו פשוטים: מכה,חיתוך,טחינה,ערבוב, קצת גזר, קצת סוכר, מלח, פלפל ואפילו קמח מצה.
הופ לסיר ומשם למקרר.
בלי עניינים בלי מתכונים כתובים וחיפושים בגוגל אחרי טיפים של בשלנים.
כל פעם היה לדגים הממולאים אותו טעם, טעם משובח של גפיעלטע של בית.
ואף אחד לא שאל איך יצא לך ,וגם היא לא שאלה איך הטעם וגם השכנות לא התעניינו ולא עשו שום עניין מאיך יצא הגפילטע מתחת ידן.
זה היה מאכל של שישי שבת וחג בלי התחכמויות, ובלי עניינים.
מבשלים, מגישים ואוכלים.
היום זה אחרת.
היום הכנת הגפילטע הפכה להיות מטלה מלחיצה.
כאילו עם השנים והקידמה אבדנו את המיומנות שנרכשה במשך דורות ועברה במעין תורשה כמו הגנים של המחלות שבודקים לפי המוצא והעדה.
אותה מיומנות של הכנת הדג הזה הממולא בקציצה ,מעוטר בגזר כתום, ושוחה בקריש צהבהב רוטט.
היום זה ענין שלם של למצוא את הדג, למצוא מי שינקה ויטחן בטחינה כפולה בלי העור והעצמות .ואז למצוא את המתכון המנצח פרי נסיון של אמהות וסבתות שעדיין יכולות לטעום טרם בישול ולומר חסר מלח ,סוכר, או פלפל.
אחר כך ,הבישול הארוך עם הריח המיוחד, והדאגה שלא יתפוררו הקציצות ושלא יהיה הגפילטע הזה, לא מספיק מלוח ,מתוק או חריף. ושישאר מספיק רוטב בשביל לנסות לטבול את המצה הנשברת.
ואז אחרי שהצעירים שואלים את הקושיות, וסוף סוף מגיעים קצרי רוח ורעבים לשולחן עורך מגישים בגאווה את הדגים הממולאים ,למורת רוחו של הדור הצעיר שנגעל מהרוטב הרוטט, הזה ושואל מתי כבר נפסיק לבשל את המאכל המגעיל הזה.
אחרי הביס הראשון כל הסועדים המנוסים יביעו דעה על הדגים ,וכל אחד יספר בתורו איך היה הטעם של הגפילטע של אמו או סבתו.
ולא תהא אחידות דעים, כי כל אחד סוחב איתו את הטעם מבית ילדותו.
ולכן אני מתוח כי היום הכנתי ,ולמרות שעשיתי דוקטורט של מתכונים, כמו תמיד בטח פקששתי באיזון הטעמים.
מי שיאכל בליל הסדר יהיה מנומס ויאמר שהוא כבר מלא מהמצה, ובכלל הדיאטנית שלו לא מרשה.
ואני,אני,אתקע לכל חול המועד והחג ,עם כל הערימה של מה שישאר.
וכמו בבדיחה על הפולניה, אשב לי לבד בחושך בשקט ואבלוס את כל הגפילטע שנשאר, כי לזרוק אוכל זה חבל.
ד"ר אריה יגודה ערב פסח 2023.
