הגול העצמי שחשף את השחיתות: כך קרסה עסקת ה"חסינות" של טראמפ בבית המשפט

תיק משפטי שנועד "לחלוב" את הקופה הציבורית ולהסיר כל איום של מס הכנסה על עסקיהם המפוקפקים של טראמפ ובניו ואינטרסים פוליטיים, הגיע לידי השופטת הפדרלית קת'לין וויליאמס אשר טרפה את הקלפים, חסמה את עסקת המיליארדים של הנשיא וחשפה כיצד ניסיון ה"קומבינה" במגרש הביתי הפך לבומרנג משפטי כואב.

הסאגה החלה בתחילת השנה, כאשר הנשיא דונלד טראמפ הגיש תביעה חסרת תקדים בהיקף של 10 מיליארד דולר נגד הממשל שבראשו הוא עומד. התירוץ הרשמי היה פיצוי על הדלפת מסמכי מס חסויים מ-2020, אך המטרה הייתה הרבה יותר גדולה: יצירת מנגנון שיקנה לו ולבני משפחתו חסינות מלאה מחקירות של רשות המיסים הפדרלית (IRS). במסגרת הסכם פשרה מפוקפק שנחתם בין עורכי דינו האישיים לבין משרד המשפטים, נקבע כי טראמפ ימשוך את התביעה בתמורה לחסינות, ובנוסף תוקם "קרן פיצויים" בהיקף אדיר של 1.776 מיליארד דולר – מספר שנבחר כנראה בשל סמליותו הלאומית – שנועדה לכאורה לפצות קורבנות של "רדיפה פוליטית" מצד ממשלים קודמים.

הניסיון להקים את הקרן הזו עורר ביקורת ציבורית ופוליטית חריפה, בעיקר בשל החשש המבוסס שכספי המיסים ישמשו למימון תומכיו של טראמפ, כולל אלו שהשתתפו במהומות הקפיטול. בעקבות הסערה בוטלה הקרן, אך הממשל התעקש להשאיר את סעיף החסינות על כנו. כאן נכנסה לתמונה השופטת קת'לין וויליאמס, בצעד שחשף את עומק השחיתות בתהליך. בפסק דין נוקב, היא קבעה כי ההסכם כולו נגוע בחוסר חוקיות מובהק. וויליאמס הצביעה על העובדה הפשוטה והמקוממת – ששני הצדדים בתביעה, התובע (טראמפ) והנתבע (ממשל טראמפ), היו למעשה גוף אחד שתיאם בינו לבין עצמו את תנאי הפשרה.

הכישלון האסטרטגי של טראמפ נחשף במלוא עוצמתו כאשר התברר כיצד הוגשה התביעה. על פי הפרוטוקול המשפטי האמריקני, התובע הוא שבוחר את ה-Venue, כלומר את המחוז שבו יתנהל הדיון. טראמפ ועורכי דינו, ביהירותם, בחרו להגיש את התביעה לבית המשפט הפדרלי במחוז הדרומי של פלורידה, אזור שבו הם מחזיקים בנכסים רבים, מתוך מחשבה שזהו "מגרש הבית" שלהם ושם יזכו ליחס מועדף או לפחות למסלול מהיר ונוח. זה היה הגול העצמי הגדול ביותר שלהם. הם הניחו שהשופט שיוקצה לתיק יהיה נוח להם, אך התהליך האקראי הוביל אותם היישר לידיה של השופטת וויליאמס, שסירבה לשתף פעולה עם התיאטרון הזה.

התוצאה עבור עורכי הדין הייתה הרסנית. השופטת לא רק חסמה את ההסדר, אלא תקפה את שר המשפטים בפועל טוד בלאנש, שהיה בעבר פרקליטו האישי של טראמפ, ואת עוזרו סטנלי וודוורד, ושלחה אותם לבדיקה משמעתית בלשכות עורכי הדין בגין הפרת כללי האתיקה. היא הבהירה כי עליהם היה לפסול את עצמם לאור הקשרים האישיים, ובמקום זאת בחרו לשרת את לקוחותיהם לשעבר על חשבון המערכת. במקביל, עורכי דין נוספים בתיק ספגו סנקציות אישיות ומגבלות על הגשת כתבי טענות. טראמפ, כדרכו, שתק, בעוד דובר מטעמו הבטיח להמשיך "לבוא חשבון" עם המבקרים, זאת בזמן שהשחיתות לכאורה נחשפת בדרגים הגבוהים ביותר.

הערכות ומסקנות:

המסקנה המרתקת ביותר בעיניי היא הדרך שבה המוסדות האמריקאיים, למרות כל התהפוכות, עדיין מצליחים להציב מחסום בפני ריכוז כוח בוטה כל כך. השופטת וויליאמס לא רק ניתחה את התיק, היא חשפה את הבלוף. הניסיון להציג עסקת חסינות מושחתת כ"פשרה משפטית" היה מביך כמעט כמו הקרן של ה-1.776 מיליארד דולר.

להערכתי, הנזק הפוליטי לטראמפ בתיק הזה גדול בהרבה מכל תועלת שיכול היה להפיק מהחסינות; הוא הצליח להפוך הליך שהיה אמור להיות שקט ומסודר למפגן של חולשה וחוסר תום לב, שמוכתים את עורכי הדין המקורבים אליו ופוגעים ביוקרתו הציבורית דווקא ברגע שבו הוא מנסה למצב את שלטונו.

בסופו של דבר, "הגול העצמי" הזה מלמד על אובדן שיקול הדעת של הסובבים אותו. כשאדם מוקף באנשים שכל תפקידם הוא לרצות אותו, הוא מפסיק לקבל ייעוץ משפטי אמיתי ומתחיל לקבל אישורים למהלכים מופקרים. השופטת וויליאמס הזכירה לכולם, ובעיקר לנשיא, שבית משפט אינו תוכנית ריאליטי שבה הוא מכתיב את התסריט ואת סוף העונה.