"כולנו רקמה אנושית אחת", שרנו וחשנו בטקס חנוכת גן ההנצחה לחללי מלחמת ה7 באוקטובר בני נס ציונה.
27.05.26 / 11:21
באויר היתה תחושת כובד משקל שקשה להסביר במילים. שילוב של עצב עמוק ורצון עז למצוא נחמה. מסביב שבילים מעוצבים ואלפי מוטות הפלדה הייחודיים שלמרות קשיחותם לכאורה קבלו מראה מרוכך של חלק מהנוף ולא של גדרות חוצצות, בשילוב עם הירוק של פריחה צעירה ושתילים רכים שזה עתה נטעו.
ומעל כמו מרחף זכרם של מי שהיו איתנו ואינם – חללי מלחמת השבעה באוקטובר, בני ובת עירנו.
זיכרם מקרבנו לא ימוש
איתי אברהם רון, נוי שוש, עמרי מיכאלי, דן זומר, מאיר מלכה, עמית מגנזי, שקד חבני,
טל מלכה, אייל מימרן, עידו ברוייר, אופק בכר, אלעד יצחקי, יעקב אזואלוס.
----------------------------
רגע של שותפות גורל
התאספנו אמש, יום ג' 26.5.26, בגן ההנצחה החדש, באמפיתיאטרון הקטן שבמרכזו, ממתינים לתחילת הטקס. בני המשפחות, ידידיהם, אנשי ציבור ומעט מתושבי העיר. (מעט מדי וחבל)
מסביבנו גן מדהים בעיצוב נפלא (אתם חייבים לצפות בו סירטון !) ובשוליו 2 ילדים משחקים בכדורגל, מתמסרים ביניהם כאילו כל הארוע לא נוגע להם... וזה פשוט נפלא !
כי מבלי משים בהתנהגות זו ביטאו הילדים את התממשות חזון המתכננים בהשראת ההורים והמשפחות, כפי שהיטיב לבטא את הדיסוננס כביכול, נציג ההורים אודי ברוייר, אביו של עידו ז"ל, בדבריו בטקס. חזון של גן שוקק פעילות, ילדים משחקים, בני נוער יושבים בלילות . חזון המשתלב במורשת הנופלים והנרצחים ומהווה תזכורת יומיומית וטבעית לקרבנם.
ואכן, התוצאה תואמת את החזון להפליא (ראו הרחבה בהמשך) ואכן כל התודות והמחמאות שהרעיפו בני המשפחות על כל העושיםבמלאכה, מראש העיר ומטה- מוצדקות.
באויר היתה תחושת כובד משקל שקשה להסביר במילים. שילוב של עצב עמוק ורצון עז למצוא נחמה. מסביב שבילים מעוצבים ואלפי מוטות הפלדה הייחודיים שלמרות קשיחותם לכאורה קבלו מראה מרוכך משהו של חלק מהנוף ולא של גדרות חוצצות, בשילוב עם הירוק של פריחה צעירה ושתילים רכים שזה עתה נטעו. ומעל כמו מרחף זכרם של מי שהיו איתנו ואינם – חללי מלחמת השבעה באוקטובר, בני ובת עירנו.
אך כשהשלישייה הקולית הנפלאה - החלה לשיר, משהו במרחב הפתוח השתנה פתאום, והצלילים המדויקים והנקיים הצליחו לגעת בדיוק במקומות שבהם המילים הרגילות נכשלות.
זה לא היה עוד ביצוע בימתי רגיל, אלא רגע של התעלות משותפת. כשהקולות של השלישייה התעצבו והקהל החל להצטרף בלחש, ואז בקול רם ובוטח יותר.
המילים של השיר "כשהלב בוכה" הפכו מתפילה דתית -"שמע ישראל" -להצהרה קיומית של קהילה שלמה שמחפשת אחיזה.
ואילו כאשר שרנו את "כולנו רקמה אנושית אחת" התחושה הזו התעצמה והפכה את החוויה הפרטית להבנה קולקטיבית עמוקה. השורות המוכרות על כך שאם אחד מאיתנו הולך מעמנו, משהו מת בכולנו, קיבלו פתאום פנים ושמות מוחשיים – הפנים שנחקקו על שלטי הזיכרון בגן.
באותם רגעים, בין השורות של הצמחייה החדשה לבין הכאב שמסרב להרפות, הורגשה שייכות עמוקה לישות גדולה ואחת. רקמה אנושית פצועה וכואבת, אך כזו שמסרבת בכל תוקף להיפרם. אנשים שעמדו זה לצד זה, חלקם זרים לחלוטין זה לזה ברגעים בשגרה, מצאו את עצמם כמוני, שרים יחד בשקט, מביטים סביב וחשים שותפות גורל ששום הסתה וחרחור ריב לא יוכלו לה.
ואתם, תושבי נס ציונה, מיצאו לכם שעה קלה, סעו או לכו לגן החדש . אתם תודו לי על כך.
אסיים בהבעת תקווה כי למרות הימשכות הלחימה, לא יתווספו עוד שמות חלילה לרשימה זו, כפי שנוספו לצערנו מאז טקס הנחת אבן הפינה לפני כשנה.
נשאו דברים בטקס:
ראש העיר שמואל בוקסר, מ"מ ראש העיר סמדר אהרוני ותושב העיר אודי ברוייר, אביו של סמ"ר עידו ברוייר ז"ל, שנפל בקרב בדרום לבנון.
ראש העיר, שמואל בוקסר:
"אין מילים שיכולות לרפא את השבר העמוק שנפער בלבבות שלנו מאז השבעה באוקטובר. גן הזיכרון הוא השבועה שלנו למשפחות השכולות, אתן לעולם לא תצעדו לבד. יחד עם המשפחות, יצרנו מרחב שאינו רק אבן וברזל, אלא מקום של פעימת לב קהילתית. מקום שבו הכאב האינסופי פוגש את זיכרון האהבה, ואת הבחירה היומיומית שלנו, כעיר וכעם, להצמיח תקווה וחיים מתוך השברים."
הנחת אבן הפינה- בבטון הוטבעו אבנים ועליהם שמות הנופלים. לצערנו מאז נוספו עוד
השלישיה הקולית הנפלאה: יולי קמרט זיו הדר וירדן סחראי, בליווי והדרכה של יונתן רובין. מהקונסרבטוריון העירוני
עוד על עיצוב הגן:
תכנון המרחב נעשה בקפידה על ידי משרד "גריל אופנהיים אדריכלים", אשר תרגמו את בקשתן של המשפחות השכולות ליצור מקום שאינו קופא בזמן. הקונספט העיצובי מבוסס על אלפי אלמנטים אנכיים העשויים מפלדת קורטן, המדמים בצורתם "חרבות ברזל". אלמנטים אלו מתווים שבילים מתעגלים, מייצרים חללי התייחדות ופינות ישיבה אינטימיות, ומשנים את מהותו של סמל המלחמה למרחב מכנס ועוטף. בשעות הערב משתנה האווירה במקום באופן ניכר, כאשר תאורה ייעודית הבוקעת מבסיסי הפלדה מעניקה לגן מראה של נרות זיכרון שקטים המאירים את החשיכה.
במרכזו של הגן ניצבת אנדרטה ספירלית מרשימה, המורכבת מ-321 חרבות קורטן בגבהים משתנים. בליבה של הספירלה נטוע עץ אלון חסון, המהווה סמל מובהק לשורשיות, עמידות ויכולת התחדשות. לצד אזורי ההתייחדות והשקט, שולבו במתחם גם מתקני משחק טבעיים מעץ ואמפיתיאטרון קטן. שילוב זה נעשה במכוון כדי לאפשר לילדים ולמשפחות לפקוד את המקום ביומיום, ומתוך אמונה כי הזיכרון החזק ביותר מתקיים לצד המשכיות החיים הקהילתיים.
צפו בסירטון ותבינו:
כשהלב בוכה
כשהלב בוכה רק אלוהים שומע
הכאב עולה מתוך הנשמה
אדם נופל לפני שהוא שוקע
בתפילה קטנה חותך את הדממה.
שמע ישראל אלוהי אתה הכל יכול
נתת לי את חיי נתת לי הכל
בעיני דמעה הלב בוכה בשקט
וכשהלב שותק הנשמה זועקת.
שמע ישראל אלוהי עכשיו אני לבד
חזק אותי אלוהי עשה שלא אפחד
הכאב גדול ואין לאן לברוח
עשה שיגמר כי לא נותר בי כוח.
כשהלב בוכה הזמן עומד מלכת
האדם רואה את כל חייו פתאום
אל הלא נודע הוא לא רוצה ללכת
אל אלוהיו קורא על סף תהום.
שמע ישראל אלוהי...
מילים: יוסי גיספן | לחן: שמואל אל
-------------------------------------
כולנו רקמה אנושית אחת
כשאני לעצמי, ואני מביט
אל השמש העולה, אל האור הגדול
אל כל היצורים החיים בעולם
ואני יודע שאני חלק מהם.
כי כולנו, כן כולנו
כולנו רקמה אנושית אחת חיה
ואם אחד מאיתנו
הולך מעימנו
משהו מת בנו
ומשהו, נשאר איתו.
אם נדע, אם נדע להקשיב
אל קולות הבכי, אל קולות הצחוק
אל כל מה שקורה סביבנו
אולי נבין, אולי נדע.
כי כולנו, כן כולנו...
מילים ולחן: מוטי המר
