פרשת "כי תצא" – סדנת הישרדות בשבי האויב | ניר אביעד
20.08.21 / 16:32
בתחילת הפרשה מתואר כי אדם, שיצא למלחמה, ראה בשבי אישה יפת תואר וייצרו תקף אותו, רשאי לקחת אותה לאישה, וזאת רק לאחר שהביאה לביתו והיא גילחה את שערה, הסירה את שמלת שביה מעליה ובכתה על אביה ואימה חודש ימים.
פרשת "כי תצא" – סדנת הישרדות בשבי האויב | ניר אביעד
פרשנים רבים ניסו לבאר כיצד קוראת לנו התורה להבין אותה, מהי אותה "מלחמה" המתוארת בפסוק, ומהו הפרוש של אותה סיטואציה תמוהה לפיה הכתוב כביכול לא מדבר על גורלה של האישה ולא נותן לה קול להשמיע את רצונה שלה.
ספר הזוהר, כדרכו, נתן את הפרוש העמוק מכולם, באומרו כי המילים "אויביך" ו"מלחמה" מרמזים למלחמה היומיומית שלנו ביצר הרע ולאו דווקא לאישה פיזית שנפלה בשבי. "אשה יפת תואר", לפי רבי שמעון, היא הנשמה האלוקית שניתנה לנו, ואשר מכונה במקומות רבים במקורות "יפת תואר". ה"שבי", שמתאר הפסוק, הוא מציאות חיינו בה יש בנו נשמה שנחצבה מעולמות עליונים, אשר הושלכה לעולם החומר הגס הזה והושמה בתוך גוף המלא בתאוות גשמיות.
הדרך לצאת מאותו השבי מתחיל בהסרת שמלתה ולבושיה החיצוניים כדי שפנימיותה האמיתית תתגלה, ובבכי בן חודש ימים, אשר תפקידו לחשוף את רצונה העמוק להשתנות ולהפטר מהבלי העולם הזה.
לא בכדי הפרשה נקראת תמיד בעיצומו של חודש אלול. זהו אותו חודש ימים שמתאר ספר הזוהר, בו ניתנה לכל אחד מאיתנו ההזדמנות לבכות על הריחוק שלנו מהאמת ומנשמתנו, לרצות באמת להסיר את הלבושים החיצוניים שדבקו בנו כל השנה ולהשתחרר מהשבי של עומק הקליפות והלכלוך של היצר הרע.
"יצר לב האדם רע מנעוריו" אומר לנו הקב"ה כבר בפרשת "נח". לא, אין זו טעות בפס הייצור. כל אחד מאתנו נולד עם תכונות האגואיזם/ כעסנות/ קינאה/ גאווה/ נקמנות/ עצבות/ וכו'. הקב"ה שתל בחלק הכי עמוק וראשוני בתוכנו את התכונות הקשות האלה כדי שנגיע לכאן, לחדר האימונים והכושר הגדול הזה, ונעמול לתקן אותן. עידון אותן המידות אינו פשוט כלל וכלל, לרוב נתנער ממשימה חשובה זו ובאופן טבעי נמשך לעשיות אחרות שלא מחייבות מאמץ ושמסבות לנו הנאה מידית. לעומת זאת, האדם החכם ישכיל להבין שדווקא בתיקון המידות והתגברות על היצרים והתאוות הוא נהיה אדם שלם ואמיתי יותר. את האנשים האחרים אנחנו צריכים לאהוב כמו שהם מבלי לרצות לשנות אותם, אולם את התכונות השליליות שלנו אסור לנו לקבל ויש לעמול לשנותן.
כיצד עושים זאת? כיצד מצליחים להתגבר על היצר הרע שתוקף אותנו בלי סוף בתחומים רבים כל כך של החיים? נראה כי על כך בדיוק עונה התורה בסוגיית השבויה שנפלה בשבי בהנחותה אותנו להמתין בסבלנות בין הגירוי והתגובה, ובזכות ההמתנה הזו לנסות ולזהות את הרצון האמיתי שלנו מעבר לתאוות החומר והחיצוניות.
כפי שמצווה הפסוק, התורה מחייבת את האישה השבויה קודם "לנוול" את עצמה, כלומר לגלח את שערות ראשה, להסיר את שמלת שביה ולבכות על אביה ואימה חודש שלם, וכל זאת כדאי שתהיה פחות אטרקטיבית בעיני הגבר השובה כמקודם. נראה כי מטרת האיפוק וההמתנה הזו נועדה לתת לו זמן לחשוב היטב על מהות הקשר שביניהם ולברר לעומק האם הרצון שלו נובע מצד תאוות החומר והיצר או שמצד רצון אמיתי ומבורר.
סבלנות זה מהשורש סבל. להיות סבלני זה בהחלט משהו שהילד הבלתי מחונך שקיים בתוך כל אחד מאתנו חווה ומתרגם כסבל. חשוב להבין שיש בעולם שני סוגי סבלים - סבל מיותר שאין לו שום משמעות (כמו כשאדם נעלב ממישהו ואוגר בליבו משקעים וכעסים) וסבל שמטרתו לשפר אותנו ולעשות אותנו אנשים טובים ומודעים יותר.
היהדות מדברת על התמרת הסבל למשהו גבוה יותר - להתקדמות רוחנית! אדם, כאמור, נדרש לחינוך עצמי. כשהוא סבלני הוא מתגבר על הקולות בתוכו שקוראים לו להיות אגואיסט, שתלטן ורודף אחר התאוות המיידיות. אדם אמיתי יגלה שבסופו של דבר אנחנו רוצים לממש סיפוקים מיידים וחושבים שהכול מגיע לנו. אנחנו מרגישים שאנחנו מרכז העולם ושהכול נע סביבנו. ככאלה - כשמשהו/מישהו מעכב מבעדנו להשיג את שאנו חפצים בו, אנו חווים את אותה חוסר סבלנות המלווה לא אחת בכעס ועצבנות.
הגמרא במסכת יומא אומרת: "הבא להיטמא - פותחין לו", ואילו "הבא להיטהר - מסייעין לו, ואומרים לו המתן". בהתבוננות ראשונית בדברים ניתן היה להבין שהבא להיטהר מסייעים לו, אולם, למרות הסיוע - עליו להמתין. ההבנה בעומקם של הדברים היא שונה. הציווי להמתין אינו בא למרות הסיוע, אלא הוא הוא הסיוע בעצמו.
טבענו כבני אדם הוא שאנחנו רוצים שחשקינו ורצונותינו יתממשו מהר ככל האפשר. כאשר אנחנו נאלצים להמתין קורה אחד מהשניים: או שאנחנו נתקפים בקוצר רוח ומוותרים, או שאנחנו מתמלאים ברצון וחשק עז יותר ויותר להשיג את מבוקשנו. ההמתנה, אם כך, מבררת מהי מידת הרצינות וחוזק הרצון של הממתין. אם רצונו חלש תשבור אותו ההמתנה, בעוד אם רצונו חזק ואמיתי, ההמתנה תסייע לו לבנות כלי חזק ומסוגל יותר להכיל את המבוקש.
עצה טובה ליישם את הרעיון הזה נקראת "עוד 5 דקות". בכל פעם שבא לנו לעשות דבר מה, שייתכן שבסבירות גבוהה מדובר בעצת היצר הרע ולא בהחלטה שנכונה וטובה לנו, כדאי להגיד ל"חיה" שיש בתוכנו ושרוצה לטרוף את כל הנאות ותאוות העולם כאן ועכשיו – "בואי נחכה 5 דקות ונחליט אח"כ מה לעשות".
זה יכול להיות לפני שמכניסים לפה עוגה, למרות הניסיונות להוריד במשקל, יכול להיות לפני עישון סיגריה למרות שאנחנו יודעים שזה ממש לא בריא, יכול להיות לפני שמתחשק לנו לרכל על הפקידה במשרד ממול למרות שברור לנו שזה אסור, ויכול להיות לפני מבט בבחורה לא צנועה ברחוב למרות שאנחנו יודעים כמה זה לא טוב לנו ולדרך בה נסתכל ונעריך אח"כ את בת הזוג שלנו.
ייתכן שאחרי 5 דקות של המתנה כוחנו לא יעמוד לנו וכן נעשה את אותו דבר אסור, אבל בסבירות לא מבוטלת שהפעם נצליח להתמודד מול אותו יצר רע.
מצווה נוספת המובאת בפרשה מחייבת אדם שבנה בית חדש להתקין מעקה בגגו פן מישהו בטעות יפול ממנו. פלא שהתורה מצאה לנכון לתת טיפים אדריכליים ולהתעסק בהוראות בטיחות באתרי בנייה, אך מעבר לפשט החשוב בפני עצמו, מסביר הרבי מילובביץ שהתורה בעצם אומרת לנו להתקין לעצמינו בנפש מעקות בפני נפילה אפשרית, כלומר לקבוע סייגים והרחקות ממה שעלול לגרום לנו להקשיב לייצר הרע, אשר עושה עבודתו נאמנה, ומנסה להפיל אותנו ארצה.
חז"ל קבעו בשם הקב"ה: "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורת תבלין" וגם "המאור שבה מחזירה למוטב". יחד עם ה"מחלה" (היצר רע) נבראנו גם עם ה"תרופה" (ה"תבלין" בלשון חז"ל) – התורה. בכוחם של לימוד תורה והתעמקות בסודות הנפלאים הגנוזים בה להאיר את נשמתינו ולסייע להתמודד עם הקולות השליליים שקוראים לנו לתת דרור לכל חשק ולהתחבר לכל תאווה שמנמיכה אתנו מטה מטה.
שבת של יציאה מהשבי שלום, ניר אביעד
