"זר לא יבין זאת". מחר 18.10 תעלה הסידרה "שעת נעילה" על מלחמת יוה"כ.
18.10.20 / 17:42
47 שנה למלחמת יום הכיפורים.
הסדרה "שעת נעילה" מן הסתם תעורר שוב את השאלה - האם הלקח נלמד ?
אבי בן דוד מביא חוויות אישיות מהמלחמה לצד הערות ותובנות.
ואומר: קשה לי להאמין שכבר חלפו 47 שנה מאז המלחמה ההיא, המלחמה שכל מי שנטל בה חלק לא ישכחנה לעולם.
לפי הבאזז סביב הסידרה "שעת נעילה" בערוץ כאן ( העוסקת באירועים בגזרה הצפונית ) עד כה, ניתן להעריך כי היא מתמקדת באדם שבטנק הפגוע ובלוחם שבמוצב הבוער, ברקע ממנו באו בסיפורים האישיים שלהם ולא תנסה כלל לעסוק בהחלטות הפוליטיות והפיקודיות. על אלו עוד יתווכחו ההיסטוריונים שנים רבות.
ברשותכם, אחלוק עמכם מעט תובנות מניסיוני האישי, מבוססות על זכרונותיי שמטבע הדברים דהו ואולי אף התבלבלו בחלקם במשך השנים. אלא שהחלק העובדתי בהם פחות רלבנטי מאשר תיאור תחושותיי, אם תואילו להמשיך...
באותם ימים הייתי נער בן 19, נרגש ונפעם לנוכח המלחמה שפרצה לפתע ואפילו שמח, בתחילה, על ההזדמנות לצאת משגרת המסדרים, האימונים והנקיונות, אלי ההרפתקה המפתה של הקרבות, מהם הייתי רוב העת מרוחק מספיק בכדי לא להיפגע וקרוב מספיק בכדי להתלהב...
"שעת הנעילה" שלי בגזרה הדרומית
עבורי החלה המלחמה בצהרי כיפור, ה6.10, בבסיס גדוד הקשר של אוגדה 252 ברפידים, עת עמלנו מאז השעה 10 בבוקר על הכנת הכלים וציודם, לאור ההתרעה על מלחמה שהתקבלה.
ואז הגיעו המטוסים המצריים שתקפו את בונקר החמ"ל בגבעה השולטת על המחנה והחלה המהומה... ופתאום זה אמיתי ויש נפגעים בגבעה וענן עשן. חפ"ק מפקד האוגדה יוצא לשטח די מהר וכל היתר מסיימים לזווד את הכלים ונעים לעת ערב בהאפלה מוחלטת, אל מתחם חפור ומוגן יחסית, שהוכן מראש בגבעת אום מחצה. כאן מתמקמים במחפורות, תחת רשתות הסוואה והמתח רב. ויש אפילו דיבורים על קומנדו מצרי בשטח.
רק ביום השלישי ללחימה הוטלה לראשונה משימה עלינו, צוות זחל"ם הצ"ן (ציוד קשר לרדיו טלפון) עליו הוצבתי, עם עוד חייל סדיר ושני מילואימניקים, פלוס נהג מתנדב, עבריין מקצועי (לדבריו...) שהכרנוהו רק בשם "מוסה". אדם שלא שירת במילואים כלל, אך הגיע לרפידים ברכבו הפרטי, כמוהו כמאות מתנדבים אחרים, חוייל בהליך מהיר ומאחר והיה פעם נהג זחל"מ בחרמ"ש הוצב לזחל"ם שלנו, שנהגו הקבוע נשלח למשימה דחופה יותר.
המשימה היתה לצאת ולחבור למפקדתו של דן שומרון, מפקד חטיבת השריון 401, אי שם באזור צומת הג'ידי.
401 היתה אחת משתי החטיבות שהיו בסיני כל העת, מתחלפות ביניהן. האחת בקו התעלה והשניה במחנה ביר תמדה, באימונים.
כשפרצה המלחמה היתה בקו התעלה חטיבה 14 בפיקודו של אמנון רשף (לימים אלוף) והיא הוכתה קשות. אך בהמשך קיבלה תגבורות, התאוששה ושבה לקרב. (אגב, ידידי דן נחמן היה סגן קצין הקשר שלה אותה עת)
חטיבה 401 החלה את הלחימה בספיגת מתקפה אוירית מצרית בצהרי כיפור על גדוד 195 בבסיסו בביר תמדה. תקיפה בה נהרגו תשעה חיילים (!) ומיד נעה לעבר מסדרון המיתלה וצפונית לו, אל מעבר הג'ידי, בשאיפה לחלץ את לוחמי המעוזים בגיזרתה. מטרה שלא צלחה.
מאותו רגע לחמה החטיבה בסידרת קרבות קשים והיו לה כשלונות לצד הישגים מדהימים. הבולט בהם היה קרב ואדי מבעוק, מדרום למיתלה, בו יחד עם גדוד הצנחנים 202 השמידה לפחות 60 טנקים מצריים מחטיבה 3 ומנעה את חדירת המצרים דרומה לעבר "מסדרון הנפט".
אגב, בקרב זה התבלט מאוד סגן דורון אלמוג מהצנחנים, לימים אלוף ותושב ידוע של העיר נס ציונה. הוא פיקד על פלוגה שתוגברה במחלקת תולר"ים (תותחים ללא רתע מורכבים על ג'יפים) והם למרות היותם כמעט ציוד מוזיאוני... הפליאו בקטילת טנקים מצריים . וכך חסמו הצנחנים וטנקים מעטים מגדוד 46 את המעבר לכוח שריון מצרי, חלק מהחטיבה המצרית המתוגברת מס' 3 שהיה בעדיפות אדירה עליהם.
כאמור, סופחנו למפקדת החטיבה הקדמית אחרי 3 ימים מפרוץ המלחמה ומאותו רגע נענו בעורף ובשולי שדות הקרב, פוגשים בפצועים ובהרוגים הרבים רק כשהתפנו לאחור, אך קרובים מספיק בכדי "לטעום" פה ושם הפגזות ואף תקיפת מטוסים אחת.
וכך, במשך פחות משבועיים, בהם כמעט לא עשינו כלום בתפקידנו הצבאי, אך האזנו כל העת לכל רשת קשר אפשרית, הפנמנו כי עברנו בהדרגה ממצב של כאוס ובשורות איוב מכל עבר, לרצף הצלחות ששיאן היה, נכון, ב18.10 ,
גדוד 195 וגדוד 46 יצאו אותו ולמחרת לחצות את התעלה וב21.10 גם המפח"ט חצה.
גדודי החטיבה שעטו בינתיים דרומה, במלחמת תנועה ואש קלאסית, כשהם מאגפים את הארמיה השלישית מעורפה, משמידים ומבריחים מאות כלי רק"מ וצוותים של 2 חטיבות מצריות לפחות.
הסיום היה בק"מ ה101 בכביש קהיר סואץ , מקום שיהפוך להיות בעתיד אתר שיחות שביתות הנשק והפרדת הכוחות. אך אחרי יממה כמדומני, התחדשה הלחימה וגדוד 195 המשיך והגיע לנמל עדבייה שבפאתי העיר סואץ, שם נקבע שיא בינלאומי, טיבוע 2 ספינות אוייב בפגזי טנקים...כאשר לא הרחק, בתוך העיר סואץ, נערך הקרב המיותר והאכזרי בו נפלו עשרות לוחמי חי"ר שלנו, צנחנים ואחרים, לאחר שנלכדו במארב מצרי.
עלי לסכם כי בחלקה השני של המלחמה, וגם לאחריה, הייתי באופוריה כמעט. בפרט לאחר שחצינו למערב התעלה, עוברים על גשר הדוברות לגדה השניה, ללא יריה אחת (עוד מזל יוצא דופן.. כי לפני כןהיו שם הפגזות תופת על ראש הגשר) ואז דוהרים על כביש קהיר סואץ עשרות ק"מ ומגלים כמעט כמו בששת הימים, בסיסי טילים ומוצבי אוייב נטושים בבהלה, מפני גדודי הטנקים שלנו ששעטו שם קודם לכן..
בגלל המלחמה ההיא!
המלחמה הסתיימה והחלו שיחות שביתת הנשק. אנו נשארנו שם כחמישה חודשים, כולל בעת הבחירות, בינואר 74 ורק בסוף מרץ חזרנו לסיני.
בשלב זה לא הבנתי באיזו זכות יש המאשימים את ההנהגה במחדלים וכו' – בעוד אנו חווינו אמנם מצוקות, אך לא תבוסות ובוודאי לא ייאוש. ובסך הכל חשנו מנצחים ואדירי כח...
באפריל 74, אחרי שכבר חזרנו לסיני וניסינו לשוב לשיגרה, נפצעתי קלות בתאונה, אושפזתי ואף נשלחתי להחלמה ב"בית קיי" הידוע, חמוש בקביים.. רק שם פגשתי לראשונה את פניה האמיתיות של המלחמה ומחירה הכבד מנשוא ואת מהותו של "המחדל" הכה מדובר.
שהיתי שם בחברת פצועים קשה לשעבר שכבר הוגדרו כנכים ועם פדויי שבי. עם חיילים שהיו לכודים במעוזים וכאלו שנלכדו בטנקים בוערים. שמעתי מהם מעט סיפורי גבורה והרבה סיפורי מחדל מתסכלים ובעיקר שמעתי אותם בלילות, בסיוטיהם הבלתי חולפים. שמעתי והתחלתי, לראשונה, לחשוב מעט יותר לעומק, להבין ולעכל מה קרה פה ולתהות איך נפלה מדינתנו קורבן ליוהרה ולשגיאות בלתי נתפסות של קומץ אנשים.
השנים חלפו, דוחות הבדיקה נערמו וכתבות התחקיר כבר הצהיבו. "מלחמות הגנרלים" של אז שקעו בתהום הנשיה ודור הבנים שלנו בקושי יודע משהו על מחדל 73 ולכל היותר זוכר משהו על מחדלי לבנון 2006...
אך למרות מרחק השנים, אני עדיין מסוגל גם היום להיכנס לויכוח ארוך ומיותר, בשאלות כמו מי צדק לגבי מהלכי ה-8 לאוקטובר, ברן או שרון. והאם ועדת אגרנט אכן חיפתה על דיין, האשם הראשי והקריבה את "דדו" לזעם ההמון. וכמובן לגבי תאוריות הקונספירציה לגבי השת"פ כביכול בין גולדה לקיסינג'ר...
אכן שאלות חשובות מאוד שטרם נענו וספק אם אי פעם תענינה. בדיוק כמו השאלות והויכוחים שעוררה מלחמת לבנון השניה, בעוצמת רגשות לא פחותה מאלו של 73, אף כי המחיר ששילמנו בלבנון היה נמוך עשרות מונים.
אבל, בסופו של יום, כל השאלות ו"הטחינות" בנושאים אלו, הינן במידה רבה התחמקות משאלות היסוד, אלו העוסקות לא במהלכים ובהחלטות טקטיות, אלא באסטרטגיה ובחזון, שלא היו. לא אז ולא היום.
רק אחרי עשרות שנים הבנתי כי כל ויכוח על מהלכים צבאיים שייתכן והיו מביאים ליותר ניצחונות ופחות קרבנות, או על אמינות המודיעין לפני המלחמה, מחטיא את המטרה ואת השאלה האמיתית. שאלה אחת ויחידה המגלמת בחובה את הכל: האם מלחמת יום הכיפורים היתה הכרחית, או שנגררנו אליה בידי מנהיגים קצרי ראות.
לא כאן המקום והזמן לעסוק בשאלה מורכבת זו. אך זהו המקום והזמן, היום, מחר ובעוד שנה, ולא משנה מי יהיה ליד ההגה, לזכור את הלקח הכי חשוב. לזכור ולדעת כי תמיד יהיה עלינו לשאול את עצמנו שאלה אחת פשוטה. האם אנו אכן משוכנעים שהפעם מנהיגינו כן רואים מעבר לחוטמם ומעבר לשיקוליהם קצרי הטווח. והאם החלטותיהם הרות הגורל הינן שקולות ומתבססות על מידע אמיתי והערכת מצב מבוססת.
לסיום:
בשעתו הבטחתי לעצמי פעם לא להפסיק לשאול שאלות ולא להאמין יתר על המידה ב"אלו שלמעלה" שכביכול יודעים יותר טוב..
ועל כך נאמר "זר לא יבין זאת". מי שלא חווה את המלחמה ההיא, לא יבין לעולם את תחושת האחריות לגורל המדינה שחשים רבבות כמוני, בני גילי ומבוגרים ממני.
