אני לא רוצה לסלוד מצביק'ה מור, אבל אני כן.

וזה אולי המשפט הכי עצוב שאגיד השנה.
כי צביקה הוא אבא של חטוף. אדם שבנו נלקח למקום שממנו אף הורה לא אמור להחזיר ילד. ובכל זאת, כשאני ראיתי אותו אתמול בטלוויזיה, כששמעתי אותו מדבר, משהו בי התכווץ. לא בגלל שהוא רע, אלא בגלל שבנימין נתניהו הצליח לגרום לי לסלוד ממנו.

כן, נתניהו. האיש שהצליח להפוך אפילו את הכאב הכי אנושי והכי טהור בעולם, כאב של הורים שמחכים לילדים שלהם, לעוד פרק בתוכנית הבחירות שלו. האיש שהבין ששום דבר לא מאחד את העם הזה, אבל הכול מפצל אותו, ושאם כבר לפצל, אז עד הסוף. ומי שחי מפילוג, חי טוב כשאנחנו סולדים זה מזה.

כי תראו איך זה עובד: החטופים, הנושא הכי טהור, הכי לא פוליטי בעולם, הפכו אצל נתניהו לעוד מבחן נאמנות. אם אתה מהפורום ״הנכון״, אתה מתקבל לחיבוק. אם אתה מהצד הלא נכון, אתה בוגד. אם אתה אומר ״תעשו עסקה״, אתה שמאלן. אם אתה אומר ״חכו לניצחון המוחלט״, אתה פטריוט.

ופתאום צביקה מור, שאמור היה להיות רק אבא לילד שנמצא בשבי, הופך להיות סמל מחנה. דובר מפלגתי, בלי שביקש. הוא לא אשם בזה. הוא רק נפל למכונה שהמנוע שלה הוא שנאה. והמכונה הזאת שייכת לאיש אחד. בנימין נתניהו.

ראיתי אתמול את ערוץ 14 מדווח שעינב צנגאוקר תקפה קצין, קיללה, זרקה חפצים. ונזכרתי איך מכונת הרעל הפכה אמא שחיכתה לבן שלה לשטן התורן. איך ״הצל״ קורא לאבא של נמרוד כהן לעזוב את הארץ. והבנתי שהכול חלק מאותה תוכנית. לא תוכנית ביטחונית, לא תוכנית מדינית, תוכנית הישרדותית. תוכנית שמחזיקה אדם בשלטון על ידי כך שהיא מוודאת שאנחנו לא מסוגלים לעמוד אחד ליד השני בלי להקיא זה מזה.

וזה הצליח. כי אני, אדם שלא שונא, שלא אוהב את שנאה, שלא חי על רעל, מוצא את עצמי מסתכל על צביקה מור ומרגיש דחייה. וזה לא הוגן. לא כלפיו, לא כלפי, לא כלפי אף אחד מאיתנו. אבל זו בדיוק הנקודה: נתניהו הפך אותנו למראה מעוותת של עצמנו. אנחנו לא שונאים אנשים, אנחנו שונאים את מה שהם מייצגים. ואת מה שהם מייצגים, הוא קבע.

הוא לקח את הדבר הכי קדוש, החיים עצמם, והפך אותו לכלי משחק. כלי שמחלק בין ״המשפחות הנכונות״ ל״משפחות המסוכנות״. ואז, כשאנחנו תוקפים אחד את השני, הוא יכול לשבת בשקט. כי כל עוד אנחנו רבים, אף אחד לא מדבר עליו. וזו הגאונות האפלה שלו. הוא לא צועק ״שנאה״, הוא רק מדליק את האור. והשנאה כבר יוצאת מעצמה, כמו ג׳וק מתחת לכיור.

ואני? אני לא רוצה לשנוא את צביקה. אני רוצה להרגיש אמפתיה, להבין, לכאוב יחד. אבל אני לא מצליח. כי נתניהו הצליח לקלקל לי אפילו את זה, את הרגש האנושי הפשוט של חמלה. אז אני לא מאשים את צביקה מור. אני מאשים את האיש שלקח את כאבו, את הכאב שלנו, והפך אותו לדלק פוליטי. האיש שהצליח לגרום לי, ולך, ולכולנו, לסלוד מאנשים שאמורים היו להיות חלק מאיתנו.

וזה הרעל האמיתי, לא זה שבפוסטים ובערוצים, אלא זה שמטפטף לנשמה, עד שיום אחד אתה קולט שאתה לא מזהה יותר מי האויב שלך, ומי פשוט נפל לאותה מלכודת שאתה נפלת אליה. וזה הרגע שאתה מבין: הבעיה היא לא בצביקה מור. הבעיה היא בזה שבן אדם אחד הצליח לגרום לנו להרגיש ככה.

תסריטאי, סאטיריקן, כותב.

יליד תל אביב, 1978.
בוגר תואר ראשון בפסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן.
בוגר תואר שני בקולנוע באוניברסיטת תל אביב.
שירות צבאי ב'גולני' ויחידות מודיעין ואיסוף קרבי.
סגן מפקד גלי צה"ל בין השנים 2013-2014.
כותב לתכנית ארץ נהדרת.
מפרסם סאטירה, סיפורים קצרים וטורי דיעה ברשתות החברתיות.