ערב יום הזיכרון לחללי צה"ל. סגן ראש העיר נאור ירושלמי מביא: שתי הערות על שכול, עצמאות ופוליטיקה.
03.05.22 / 18:54
נאור ירושלמי הינו אח שכול, הכמה לשובה של הממלכתיות לחיינו ולו לפחות ביום הזיכרון לחללי צה"ל ואומר: ליד המצבות של אחינו אין מקום לזיקוקים ושופרות..
קיראו:
שתי הערות על שכול, עצמאות ופוליטיקה
יש אמירה מפורסמת, שכישראלים אנחנו חלוקים כמעט על כל דבר, אבל מאוחדים בשעת חירום – ובשכול. בבתי העלמין הצבאיים כולנו עומדים שכם אל שכם, בדיוק כמו שעומדים החיילים, השוטרים ואנשי כוחות הביטחון שמגנים על חיינו ועל חירותנו. מדי הצבא יוצרים האחדה ושותפות מלאה בין חיילים שהגיעו מרקעים מגוונים ומאמונות שונות. גם מצבות האבן הקרות והאחידות שומרות על שוויון מלא בין הנופלים. אני רוצה להתייחס לסוגיות שעלו השנה לזירה הציבורית, ומנסות לסדוק אחווה זו דווקא לקראת היום הקדוש לכולנו.
הערה ראשונה: נציגי המדינה
השנה ימלאו 45 שנים לנפילתו של אחי, יואב, באסון המסוק בבקעת הירדן ("אסון הנ"ד"). כלומר, השנה אשתתף בפעם ה-44 בטקסי יום הזיכרון. בכל אחד מעשרות האירועים האלה השתתפו ונאמו כנציגי המדינה פוליטיקאים שכיהנו באותה עת כחברי כנסת או שרים בממשלה.
מעולם לא שמעתי שום אמירה מצד המשפחות השכולות כנגד נבחרי הציבור שנשלחו לייצג את המדינה בטקסים, למרות שכמובן בעשרות השנים האלה הגיעו נציגים ממגוון רחב של מפלגות ימין, שמאל ומרכז. המחלוקת הפוליטית-המפלגתית לא נכנסה – ואסור שתיכנס – לבית הקברות הצבאי. בדיוק כפי שהיא מחוץ לתחום בתוך הצבא ובזרועות הביטחון האחרות.
כפי שכתב היום במאמר ב"ישראל היום" מר אלי בן שם, יו"ר ארגון "יד לבנים": "מחלוקות היו ויהיו, אבל כדי נוכל להמשיך ולהתקיים כאן יחד, עלינו להשאיר את השכול מחוץ למשחק". הגישה הזאת נקראת "ממלכתיות", ובה אני דוגל.
הערה שניה: זיקוקי דינור
במשך עשרות שנים הורגלנו שביום העצמאות יש טקסים וריטואלים קבועים. טקס הדלקת המשואות בהר הרצל התקיים בפורמט קבוע במשך שנים רבות, כולל המנחים וחלק מהאמנים. והנה, בשנים האחרונות עובר הטקס הלאומי החשוב הזה שינויי פורמט משמעותיים, כולל בתוכן האמנותי. כך, השנה ירקדו בו, לראשונה, רקדנים בכיסאות גלגלים, ובהם גם נציגות מכובדת מנס ציונה.
לפני שנה בדיוק הטיח איציק סעידיאן בפרצופנו את המציאות הקשה של הלומי הקרב – נכי צה"ל הסובלים מפוסט-טראומה. מעשהו העלה את המודעות הציבורית לקבוצה גדולה שנמצאת בתוכנו, שהנכות והסבל שלה אינם מוחשיים, ולכן לרוב הם שקופים בעינינו.
קבוצות וארגונים שונים פועלים כבר כמה שנים לביטול או צמצום המנהג שהתקבע אצלנו, לציין את יום העצמאות בזיקוקי דינור ולהחליפו במופעי אורות ולייזר מרהיבים, שלא היו זמינים בעבר.
יש לזכור כי הזיקוקים הם מנהג שראשיתו באותו טקס משואות מפורסם בהר הרצל. השנה, בעקבות עליית המודעות לנפגעי פוסט-טראומה בצבא, הדרישה הזאת התחזקה, ומשום מה הדיון הציבורי עבר באופן כמעט אוטומטי לפסים פוליטיים, כאילו לצמצום הזיקוקים, או החלפתם במופעי לייזר יש כביכול משמעות פוליטית, חלילה.
לאור הקריאה הציבורית, מספר ערים החליטו, ברגע האחרון ממש, על ביטול מופעי הזיקוקים. זו החלטה בעייתית, מכיוון שבצד השני יש אנשים שפרנסתם נפגעה ללא התרעה מוקדמת – וגם תושבים וילדים רבים שציפו לאטרקציה השנתית.
אבל במספר ערים, כולל בנס ציונה, החליטה העיריה לצמצם את מופע הזיקוקים, ולהודיע מראש על הזמנים המדויקים שלו, ובכך לאפשר גם לציבור הרלוונטי להיערך – ולא להיחשף לפיצוצים בהפתעה, שרק מגבירה את הלחץ. בהתחשב בנסיבות, זו החלטה מאוזנת. אבל לקראת השנים הבאות חשוב שיתקיימו דיון ציבורי מעמיק ותהליך קבלת החלטות מושכל וסדור, לגבי תחליפים אפשריים לאטרקציות של חגיגת עצמאות שמחה ומכילה, שתכבד ותעצים את שמחת חג העצמאות.
שיהיה לכולנו יום זיכרון קל – וחג עצמאות שמח.
